יום שלישי, 19 באפריל 2011

קצר פה כל כך, האביב

בגלגל"צ הרבו לאחרונה להשמיע את השיר "קצר פה כל כך, האביב", שכתב הסופר דוד גרוסמן על מותו של בנו אורי, שנפל במלחמת לבנון השנייה ולאחר מותו עוטר בצל"ש. יהודה פוליקר עיבד את שירו של גרוסמן בלחן כמו-עממי המוכר לנו משירים רבים אחרים, קולו עצוב אך המנגינה מלווה אותו בקצב קליל ומתעתע, אולי אביבי, שלתחנות הרדיו קל היה לחבק מייד. המעטה הנגיש הזה, לכאורה רחוק מכל הצהרה או אפילו דרמה, הוא שמטעה את המאזין לחשוב כי השיר הוא רק עוד אחד משורה של להיטים בפורמט יווני-מלנכולי. לאלו המטים חצי אוזן לפסקול היומיומי של שיריה המתחלפים של ריהאנה ודיווחי התנועה לוקח רגע או שניים על-מנת להבין שכאן נדרש, לפתע, קשב מסוג אחר. אם אינם מכירים עוד את הרקע לכתיבת השיר, אולי הם מוצאים את עצמם דרוכים לשמוע איזו עדות מעביר להם קולו של פוליקר, המהדהד את כל שיריו הנוגים הקודמים, ואולי הם רק נשאבים להפנוט השקט של הטרובדור ששר קינה על פריחתם קצרת-המועד של חיים שהיו; ואם השדרנית מתריעה בפניהם מה הוא זה המושמע כעת מעל גלי הרדיו כאשר הם מתגלגלים להם בכבישים, מייד הם מבינים כי כעת נדרשת מהם תשומת-לב אחרת, כעת הם נדרשים לחלוק כבוד לחייל צה"ל שמת, עניין לא זר בתחנת רדיו צה"לית שנוהגת להפיק שירים שכתבו חיילים שנפלו. אז הם נקראים לחשוב על כאבה הפרטי של משפחתו, ואז לזכור כי היא גם משפחתו של סופר ששמו מוכר מאוד בארץ ובעולם והוא עושה מאמץ גלוי ועיקש להפיץ ברבים את דעותיו הפוליטיות. המהלך השלם הזה עובר במוחם שעה שהם מאזינים למלים שאין בהן דבר מכל זה, הן חפות במיוחד, באופן בולט, מכל האשמה או מרמז להכאה על חטא פוליטי, ויש בהן רק את תהייתו של זה שאיבד את האדם היקר מכל, אדם שבאביב חייו הקצרים נחבאה, כך נדמה במבט לאחור, גזרה דטרמיניסטית. רק מלה קטנה אחת בשיר - "פה" – היא שפותחת צוהר מרומז לעולם אחר של מחשבות על המוות הזה. ומתוך פעילויות של הסח הדעת שהמוסיקה הקלילה נועדה להנעים, הנהיגה והתקתוק על המקלדת, הנשימה נעתקת לשמע הפזמון החוזר "קצר וחטוף ושובר את הלב, לחשוב שהוא תכף ידעך; מבטו רק נפקח, אך התחיל ללבלב; אך ניתן לי, ותכף נלקח". המלים יפות מאוד ומפליאות לומר את מה שיש לאמרו, והלב נחמץ.
מדובר, אם כן, בשיר פופולארי שאמור להנגיש לקהל הרחב מסר כלשהו, אבל לאו דווקא מסר פוליטי מנומק היטב, כפי שגרוסמן נוהג למסור בצמתים מסוימים, אלא מסר רגשי-אוניברסאלי, מסר המותאם למגבלותיה וליתרונותיה של המדיה הנבחרת. אין בשיר קריאה להתעוררות ציבורית או בקשה ללקיחת אחריות חברתית. אין בו ביקורת גלויה על המצב כיום או בעבר, או התרעה גלויה לגבי העתיד. הוא פשוט שיר מרגש שנשמע ברדיו. בהקשר זה קשה שלא לחשוב על ביצוע פופולארי קודם לשיר אחר שכתב גרוסמן, "שירת הסטיקר", שיר ראפ קצבי אותו הלחינה וביצעה להקת "הדג נחש" ובו ניגנה אהובה עוזרי. ב"שירת הסטיקר", שהגיעה לראש המצעדים בשנת 2004 ונותרה מוכרת מאוד גם היום (ואפילו הפכה לנושא נפוץ של מערכי הדרכה לבני נוער ישראלים או יהודים בתפוצות), דוקלמו בזה אחר זה סטיקרים המבטאים אג'נדות שונות בחברה הישראלית, מהן סיסמאות של תנועות שונות, תעמולות למיניהן וסתם קריאות הסתה, שנפוצות כל כך על פגושים ודלתות ובכתובות גרפיטי. משדוקלמו ברצף משפטים כמו "דור שלם דורש שלום" ו"תנו לצה"ל לנצח" - שני הסלוגנים הסותרים לכאורה שפתחו את השיר - התקבל תמהיל מוזר של קישורים אבסורדיים שהגחיכו, ללא אפליה, כל פלג וזרם בחברה הישראלית, וקראו למאזינים לקבל בחשדנות תעמולה באשר-היא. ב"שירת הסטיקר" התבקש המאזין לגבש באופן עצמאי גישה ביקורתית כלפי המציאות בה הוא נתקל באופן יומיומי, אולי ללא מחשבה יתרה. האם גם השיר החדש נועד, כמו "שירת הסטיקר", לעורר הלך מחשבה מסוים בקרב שומעיו? האם הוא נועד להזכיר לקהל מסוים, אולי כזה שאינו בהכרח קשוב למסריו הפוליטיים של גרוסמן, כי האבל הנורא, הנפוץ כל כך אצלנו, הוא לא בהכרח גזרת גורל? אולי; ואולי הוא נועד רק לשתף בגלוי קהל רב של אנשים שכבר חש עצמו כחולק במובן-מה בעול כאבה של משפחת גרוסמן, מתוך הכרות אינטימית עם כתביו של גרוסמן ומכורח-זה גם עם עולמו הפנימי, והאישי כל כך, של הסופר. ואין בהכרח סתירה בין הדברים.
נפילתו של אורי גרוסמן במלחמה בלבנון עמדה, כזכור, בסימן פעילותו הציבורית של אביו להביא להפסקתה המיידית של אותה מלחמה, ומעבר לכך, בסימן עבודתו של גרוסמן על ספרו, "אשה בורחת מבשורה". הספר הפך באופן בלתי צפוי לסמל מחריד לאובדנה של משפחת גרוסמן: הוא מגולל את סיפור מסעה של אם, אורה, בניסיונה לברוח מבשורה אודות בנה החייל. הלב מתחלחל לנבואה הקודרת שהייתה בספר הזה. בפרסמו את הספר, גרוסמן כמו סימן כי הוא מקבל על עצמו להמשיך ולהשמיע את קולו גם בעקבות האסון שפקד אותו; קולו נשמע באופן ישיר וברור בנאומים מעל בימת הכיכר, בכתבות ובראיונות בתקשורת המקומית והזרה, בפרוזה ובשירה, ולאחרונה גם בשירים פופולאריים, שאם לשפוט לאור הצלחתה של "שירת הסטיקר", מתחילים את דרכם ברדיו והופכים עם הזמן להמנונים מוכרים עד-מאוד. השיר הזה, השיר על האביב הקצר שיש פה, ששובר את הלב, יהפוך בישראל בקלות מסמל אישי לציבורי. הוא בוודאי ידוקלם בטקסים בבתי ספר ויהפוך בקרוב לפסקול מתבקש במצגות עם תמונות יפות מחייהם של חיילים שנפלו.    

אין תגובות: