יום שבת, 21 במאי 2011

צמחונות ארבע הרגליים

כבר חלפו חודשים רבים מיום שסיימתי לקרוא את ספרו של ג'ונתן ספרן-פויר, "לאכול בעלי-חיים". למרות הזמן שחלף, אני לא מרגישה שמשהו בי השתנה מאוד. עמדתי, אם אמנם יש לי כזו, עדיין משלבת בין אי-נוחות, עניין רב בסוגיה והדחקה לשמה. אני עדיין אוכלת בעלי-חיים, אם כי כעת תחושות הרתיעה שעולות בי מפעם לפעם לעתים מלוות בבדלי טיעונים והדים של עדויות מתוך הספר עצמו. לא תמיד. ולפעמים אני פשוט אוכלת המבורגר. אני תוהה מדוע הספר לא השפיע עליי כפי שאמור היה להשפיע. הוא נקרא מתוך התנגדות קלה, זה נכון, אבל עדיין בעניין רב. רציתי להצטרף אל שורות המומרים, כך לפחות אני טוענת.  
התשובה היא כנראה זאת: התקשיתי להשתכנע שצמחונות איננה בראש ובראשונה שאלה מוסרית בסיסית, שמבקשת להבחין בבירור בין טוב ורע, בין מותר לאסור. זהו הדיון שרציתי שייפרש בפניי, אבל הספר לא מכוון לשם. שאלת המוסר היא אמנם נקודת המוצא של ספרן-פויר, אבל במהרה מסתבר כי זו איננה הסוגיה המהותית שמעסיקה אותו. הוא אינו שואל מדוע יש להיות צמחוני: הוא שואל מדוע יש להיות צמחוני כיום. הצמחונות איננה מוצגת כשאלה מוסרית באופייה, אלא בראש ובראשונה כשאלה אקולוגית. הזוועה איננה אכילת הבשר החי. הזוועה היא אכילת הבשר שגודל בתנאי החקלאות התעשייתית, המודרנית, שסבל מעבר למכסת הסבל שהדעת מתירה. איננו יודעים מהי המכסה הזו. קשה למדוד את רמת האושר המינימאלית הדרושה לבעל-חיים על-מנת שאפשר יהיה לאכול אותו אחר-כך בלב שלם. עמדתו של ספרן-פויר בעניין זה היא בעייתית, אך נפוצה מאוד – מה שהיה פעם, הוא הראוי לשמרו. כמובן, "פעם" הוא מושג קשה למדידה בדיוק כמו "רמת אושר". לדידו של ספרן-פויר, "פעם" משמעותה החקלאות המסורתית במודל האמריקאי, כפי שהיה נהוג במשקים משפחתיים בארצות הברית עד לפני כמה עשרות שנים. הוא מביא דיוקנאות מרגשים של חקלאים אמריקאים המבקשים לשמר את המסורות הללו: הם נאבקים בהרואיות בתאגידים מפלצתיים שמנסים לדרוס אותם, ובמקביל נלחמים כדי לשרוד בכלכלת השוק הקפיטליסטית, אויב אכזרי לא פחות. בניגוד מוחלט לתעשיית הבשר המודרנית, יש לחקלאים הללו עניין מוצהר בשמירה על רווחתם של בעלי-החיים שהם מגדלים למאכל. ביחס לקונגלומרטים תעשייתיים, הם רואים את עצמם כשליחים הומאניים. גם ספרן-פויר רואה אותם כך, ואין ספק שהצדק עמו – אבל קשה שלא לחוש אי-נוחות קלה כאשר הוא מדגיש עד כמה בעלי-החיים המגודלים ברווחה הם גם טעימים בהרבה, ועד כמה סלבריטאים כאלו ואחרים כרוכים אחרי מגדל כזה או אחר, שלתרנגולות שהוא מגדל, במרעה חופשי על טהרת הגרגרים האורגאניים, יש טעם אלוהי ומרקם מרגש.
השאלה האקולוגית היא שאלה חשובה שהאדם המודרני חייב לתת עליה את הדעת. גם קשה לפסול על הסף את אלו הנלחמים למען חיים בריאים ונטולי לחצים לבעלי-חיים, גם אם הם מגודלים בסופו של דבר למאכל. אין פה בהכרח מקום לציניות (ובמיוחד לא אם אתה אמריקאי!). ובכל זאת, בעקבות הקריאה בספר קשה שלא לתהות - האם אנשים שמחליטים לאכול אך-ורק בשר אורגני הם אכן צמחונים, או פשוט סביבתיים? מהו קו המחשבה המוסרי שמניע אותם?
התשובה הבסיסית של הרבה מאוד אנשים תהיה שאיך שלא נקרא לאנשים האלה, הם בראש ובראשונה טרחנים. כן – אלו הם החברים וקרובי המשפחה שלנו, המטיחים בנו בזמנים פגיעים, שעה שמזמינים במסעדה או נוגסים בחדווה בסנדוויץ' – שאנחנו בעצם אנשים לא מוסריים. והם דווקא כן. וזה לא פשוט. הם לא חייבים להיות עקביים בתפישות המוסריות שלהם (הם לא אמורים להיות בהכרח נגד עונש המוות, למשל), ולא פעם יכולים לתפוש צמחונים אחרים כקיצוניים. תמיד היו הרבה דרכים להגדיר את דרגת הצמחוניות שלך: "אני לא אוכלת דברים שנראים כמו איברים של חיות אמיתיות". "אני לא אוכלת בקר". "אני צמחונית, אבל כן אוכלת דגים". "אני צמחונית, אבל כן אוכלת תפוחי אדמה שבושלו עם עוף". "אני אוכלת רק דברים שיש להם פחות מארבע רגליים" (פיתוח חדשני של סבתי, שמאמינה בתוקף שיש להפעיל שיקולים הומאניים רק כלפי יצורים בעלי ארבע רגליים או יותר). ולאחרונה – "אני אוכלת רק בשר חופש אורגני". ויש כמובן גם את הטבעונים, שגורמים אפילו לצמחוני האדוק ביותר לחוש כפושע. כמצטרף חדש יחסית אל שורות הטרחנים, ספרן-פויר דן במתחים החברתיים שבסיטואציות האלה. גם הוא, כמו צמחונים רבים לפניו, אינו באמת מעוניין לעשות צרות ולהעליב את העוף הצלוי של סבתו ניצולת השואה. הטרחנות החברתית המקושרת לצמחונות יכולה להחשב לאלמנט מרתיע, לקושי מעשי שמרחיק אנשים טובים מן הבחירה הנכונה. ואולי היום צמחונות היא לא בחירה ריאקציונרית כל כך. לפעמים היא יכולה להחשב אפילו לבחירה אופנתית, והכסות האקולוגית של הספר ממחישה את הלך הרוח האופנתי הזה - והרי זהו ספר שקורא לצמחונות מאוד מוגבלת ומסוימת, לאו דווקא מוסרית.   

בעצם, העמדות המוסריות (או האקולוגיות) הללו הן חלק ממנעד שלם של תגובות שונות, גמישות ומשתנות ולא בהכרח שכלתניות כלפי מציאות אחת: אנחנו אוכלים בעלי-חיים. אנחנו מודעים לכאב ולסבל שלהם. ובכל זאת, אנחנו אוכלים אותם. כל מי שמבקש לקרוא את הספר מודע למצב הזה, ומעוניין להגות בו. הוא מבקש, במודע או שלא ממש במודע, לחשוף את עצמו למידע נוסף או לדעות נוספות, להעביר את עצמו תהליך שיוביל לקבלת החלטה מעשית בעניין, או אולי לאשרר מחדש החלטה שכבר נתקבלה בעבר. המציאות, כך מסתבר, איננה כופה עליינו לגבש דעה בעניין בכל מחיר. רבים אינם מעוניינים להגות בסוגיה בשום אופן, למרות שהיא נוגעת להם באופן יומיומי. אני, למשל, שקראתי מרצוני את הספר, לא מסוגלת להביא את עצמי לחפש באינטרנט את שפע סרטי האימה המתעדים את המציאות המבחילה שבה מגודלים בעלי-החיים שהספר דן בהם. אני מודעת לקיומם של הסרטים האלה, ובכל זאת – מסרבת לראותם כרגע. הסרטים האלה שקולים לספר דמיוני אחר, גראפי יותר וקשה לעיכול, שאני עדיין מבקשת שלא לקרוא. ואין ספק שעדיף לקנות אורגני.

Eating Animals / Jonathan Safran Foer 

תגובה 1:

גבי אמר/ה...

בתקווה שתמשיכי לאכול כל דבר שהגופך, בריותך ובריותך הנפשית דורשים.