קריאה נהדרת שהזדמנה לי: מט ילדים. כבר נתקלתי בסיפור קצר מאת שייר באחד מכתבי העת, והוא נראה לי מלא רגש וחן אבל בוסרי ולא ערוך דיו. ועכשיו קראתי את ספרה, מט ילדים, והוא באמת נפלא. הוא נפלא בזכות הנובלה הראשונה שבו, ששמה כשם הספר: מט ילדים.
בנובלה מוצג עולמם הפנימי של ילדים בגילאי הגן החיים בגוש בניינים בברית המועצות. החצר המשותפת היא ג'ונגל עוין. הילדים מנווטים בו באומץ, אבל מפסידים ומסתגרים. הדירות הקטנות והעלבונות היומיומיים של הקיום בצל הקומוניזם מצמיחים דרמות משפחתיות. הן אמנם נצחיות ולכן מוכרות לנו, הקוראים העייפים, אך הן בכל זאת חד-פעמיות ואפיות בחייהם של הגיבורים הקטנים. אפשר היה לספרן ביאוש קר, אבל שייר מתבלת את השגרה החמוצה בתחושת חדווה זהירה, לבבית. דרכה אנחנו עדים לכל הדברים הפרטיים ביותר שבתודעת הילד: גילויי השפה, החפצים המואנשים, הניסיונות התמהים לפענח את הסביבה. היומיום ראשוני והרה גורל, ולכן נורא, אבל גם קסום - חומר גלם לשמחת ילדות. שייר כתבה על כך בצורה אמינה להכאיב ומלאת פלא, שובת לב.
הנובלה השניה, גלית וגורדון, והסיפור החותם את הספר, פעמיים - מוארים יפה בזכות הנובלה הראשונה, אך יתכן שבלעדיה היו אולי מעט מרוחקים ממני, הקוראת הזהירה. הם חסכניים מדי מכדי להוריד בי את כל החומות. אלא שבסופה של הנובלה הראשונה כבר הייתי דומעת, ולא הייתה לי אפשרות להתגונן הלאה. אחרי עוצמות הרגש של מט ילדים, גם הטלגרפיים שבתיאורים עשו עליי את פעולתם ועוררו התמסרות שלמה.
ביחד, כל הסיפורים מתאחדים לכדי ביוגרפיה מובנת וטבעית לנו, כאן בישראל. ילדות בברית המועצות של פעם שהופכת לתקופת רווקות מתארכת בתל אביב של מלחמת המפרץ (בנובלה גלית וגורדון), שהופכת להזדקנות מנוולת כאן, עכשיו (בסיפור פעמיים). קו היסטורי מחבר בין כל הזירות השונות הללו, שהופכות לעלילה של יהדות זרה שהיא מחלה פרטית, איומה, שיש לשאת בדד בתוך התא המשפחתי. זו אותה מחלה התוקפת את הילדה המגלה כי היא יהודיה, זרה במולדתה שלה, ואותה מחלה התוקפת את העולה הבוגרת המגלה כי היא זרה בישראל. המחלה הופכת להפסד בג'ונגל, הפסד שדורש צמצום ציפיות, צמצום שברגש.
אלא שלשייר אין אשליות: זו גם מחלת זרות כללית שאין בינה לבין יהדות דבר. לא היהדות, לא העלייה, אפילו לא ישראל - לא בהן שורש ההפסד. אני חוזרת בתום הספר להתחלה, לדרמות ילדי הגן בחצר המשותפת שבברית המועצות, לניסיונם של הילדים לגונן על עצמם מפני יהדותם. הם מנסים להתגונן גם מפני אינספור זרויות אחרות, וגם - וכאן באמת טמון הלקח - לגונן על הוריהם, עוד בארצם, בדירתם הראשונה. הנטל כבד תמיד. כאילו שייר אומרת לנו: גם אם לא היינו עולים, גם אם היו נעשות בחירות אחרות, עדיין היה עלינו להצטמצם.
את הרשומה אני מלווה בצילום יפה של אנה ים, שנדמה לי שתופסת בצילומיה הרבה ממה שבלה שייר אומרת על עולים בישראל. יום אחד אולי אחסוך מספיק כדי לקנות לי צילום שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה