יום שבת, 28 ביוני 2014

רמז מוצפן באלבום בולים מאוסטריה

כשהייתי באוסטריה היו לי הרבה הזדמנויות לשוטט בכל מיני חנויות מיוחדות ושווקי פשפשים. ההיסטוריה באוסטריה איכשהו מתומחרת זול יותר, ואפשר לקנות בה אוצרות משומשים בכלום כסף. מסגרות מפוארות לתמונות. אוספי תיקים ונעליים שהותירו קשישות. תיבות תפירה עתיקות עם כל הפיצ'יפקעס של המנוחה עוד בתוכן. בשוק פשפשים ראינו, אני ויעל, חברה ישראלית, איך מוכרים גלויות ישנות עם תמונתו של היטלר בשני יורו הגלויה. נדהמתי. ביקשתי רשות לצלם, והמוכרים אישרו בחוסר עניין גמור. יש קשר בין הדברים הללו: בין העובדה שהתאפשר לקשישים האוסטריים, אותם בעלי אוספים שנפטרו, ללקט פריט אל פריט עד שהצטבר לכדי אוסף עצום, בין העובדה שאוספיהם של הסבים שלי תמיד חסרים ושאוצרותיהם לנצח אבודים, ובין אותן גלויות של היטלר. והן מוצעות למכירה בגלוי, ללא התנצלות. זה אפילו לא חוקי למכור חפצים נאציים באוסטריה. יש לממורביליה נאצית שוק אדיר, כמובן, גם בקרב חובבי היסטוריה שלא מזדהים עם עמדות נאציות; ובכל זאת. יעל עוד רצתה לקוות שליד הגלויות נמכר גביע קידוש, אבל לא. זה היה סתם גביע כסף ישן. 
 

משהו מן הרוח הזו המשיך ללוות אותי באוסטריה אחר כך. בחנות בולים במרכז העיר גראץ חיטטתי בערימה של אלבומים ישנים שהוצעו למכירה בזיל-הזול אחרי שהופשטו מכל הבולים שבעלי החנות ייחסו להם ערך. אלו אוספים שונים מאוד מאוספי הבולים בישראל, שכה רבים מהם הם "אוספי בר-מצווה". העולם, כפי שהוקפא בהם, הוא אחר מן העולם שהוקפא באוספים שיש לנו. אצלנו, לאוספי הבר-מצווה יש תאריכי התחלה מוגדרים, המדינות האפשריות בהן - מוגדרות גם הן; וגם טווחי הפעילות שבהם מוגדרים יחסית, עד לדעיכת העניין של הילד שהתבגר. אפילו אם האוספים שלנו מתחילים הרבה אחרי 1948, תמיד יש בהם את אותם בולים נדירים של "דאר עברי" שהילד השיג בעמל רב, ואת ההבלחות המרגשות של אפריקה ושל המזרח הרחוק - תמיד כבולים בודדים, בני-זמנו של האוסף, ולעולם לא כירושות. האוסף מתעד במדויק את טווח השנים של תכתובת האם עם הדודה מאמריקה, על תועפות בוליה הכפולים והשלמת הסדרות העמלנית שבה, ואת קיבוץ הנדבות מן השכנים, שתרמו באופן שיוויוני בולים מצרפת ומהונגריה לכל ילדי השכונה. האוספים שלנו כמו נולדו מן הריק. העולם שבהם קטן וצעיר, והאופק שלהם צר להכאיב. ברור שכמעט ואין בהם בולים ערביים, למשל. אני בוודאי עושה עוול, ובוודאי ישנם אוספים ישראליים שמספרים סיפור חיים אחר. ובכל זאת נדמה לי שיש איזה נראטיב קבוע שאוספי הבולים המקומיים שלנו מדקלמים שוב ושוב. אבל שלדי האוספים שנותרו בערימת האלבומים בחנות האוסטרית היו שונים. די היה בעתיקותם, שתומחרה בזול מעליב, כדי להבהיר עד כמה הם שונים. היה בהם ייצוג מדוד, חסכוני, למדינות ברחבי העולם - עדות לאספנות שיטתית והישגית, מקצוענית ממש, ולא לתכתובות אישיות עם איזה אדם קרוב. וכך נותרו באלבומים שבערימה, ללא דורש, בולים בני למעלה ממאה שנים ממדינות שכבר אינן קיימות מזה שנים רבות - כל מיני ממלכות לרגע וישויות אבודות באותיות קיריליות. כולן לוקטו כאקזוטיקה שיש לשמרה וקוטלגו על-ידי האספנים המתים באופן מסודר, עם הגיון פנימי עקבי. הבולים שנותרו בהם עכשיו, אלו שלא נמצאו ראויים לסחר בולים רציני בעיני בעלי החנות באוסטריה, לבטח היו זוכים להערכתם של ילדי בר המצווה הישראליים, המבודדים ונטולי השורשים, אי שם בשנות השישים והשבעים.  

זה היה הלך הרוח שלי שעה שחיטטתי שם. והנה, בתוך אחד מן האלבומים הישנים שהופשטו מכל יקרי-הערך שבהם ונזרקו בערימה ב- 10 יורו ליחידה, מצאתי מסר שכמו הוצפן במיוחד בשבילי. 


בעלי האלבום המסוים הזה הקצה דף קמצני, כאילו ללא הענקת תשומת לב מיוחדת, לבולי צלב קרס; אבל תחתם הוא בחר למקם בולים מישראל. זה ריגש אותי מאוד.  


אין תגובות: