"אני מה זה פאן של אלתרמן"

המעבר מירושלים לתל אביב מתברר כקשה מן הצפוי. כן, הכל בתל אביב מתמלא בפסקול שמח וקליל, כן, אנשים יפים מחייכים אלייך, כן, כרטיס האשראי שלך מרחף באושר בין חנויות צבעוניות, אבל למרבה הצער, יש מחיר לשלם: אתה נתקל בהגיגים תל אביביים שבירושלים היו ממוגרים מייד, שלא לומר – כרוכים בענישה. כעת הבנתי שהקדרות הירושלמית לא מאפשרת לזולת לחלוק עמי תובנות מפוקפקות, או אולי לא מאפשרת לזולת לפתח תובנות, ובכך נחסך ממני, ככל הנראה, הרבה סבל לאורך השנים. ביומי השני בתל אביב מצאתי את עצמי מהנהנת בנימוס לשמע מחשבות שהשתיקה יפה להן, כאשר בחור חביב סיפר שהוא "מה זה פאן של אלתרמן", כי מערכת היחסים בינו לבין תרצה אתר הייתה עמוקה במיוחד והתנהלה באמצעות שירים כמו "שמרי נפשך" ובתגובה "שיר הנשמרת". "והיום, מה יש היום? מקסימום שולחים סמס, 'מהממת'!" תמצת התל אביבי ברצינות מפחידה. אבל גם תל אביביים משתדלים להיות יותר מקלישאות, ולכן הוא המשיך וסיפר שהוא מתעב את התרבות האמריקאית, ובמיוחד את ג'סטין ביבר. הצעתי לו לחפש תרבות אמריקאית שמכוונת למקבילה האמריקאית שלו-עצמו, תרבות גבוהה יותר, ושלפתי מהתיק לראייה את הספר שקראתי, "התיקונים" של ג'ונתן פראנזן. "אוקיי, אבל זה, כאילו, דבר שמישהו בארצות הברית שמע עליו בכלל?" חשד התל אביבי. התשובה הייתה כן – פראנזן הוא אחד מכוכבי הספרות האמריקאית בשנים האחרונות, והספר המסוים הזה גרם בזמנו למהומה רבתי כאשר פראנזן סרב לאפשר לכוהנת התקשורת, אופרה, לכלול אותו במועדון הספר שלה ולגרום למיליוני אמריקאיות לרכוש אותו באופן אוטומטי. מבקריו עוד חלוקים אם סירובו צריך להיחשב להתאבדות כלכלית או לצעד שיווקי מבריק, אבל אני בעיקר תמהה על ניסיונו של פראנזן להתרחק מקהל היעד שבסופו של דבר מייצג את גיבוריו, משפחה כל-אמריקאית שמתכתבת עם הקלישאות המוכרות גם לנו, בישראל הרחוקה.

נקודת המבט של הקורא נעה בין הגיבורים: שלושת הילדים החיים כולם את חייהם הבוגרים בקרבה מטרידה לספה של התמוטטות מוחלטת - גרי, איש עסקים הישגי, צ'יפ, אקדמאי לשעבר, ודניז, שפית מצליחה, וההורים, אלפרד, פנסיונר שקורס אל תוך דמנציה, ואשתו איניד, עקרת בית מתוסכלת שמבלה את חייה בשמירה על מראית-עין תקינה אל מול השכנים. אנחנו, הקוראים, מקשיבים למחשבותיהן של הדמויות ועוקבים אחרי מעשיהן לפי התור, ובכך חושפים עוד ועוד סודות שהתחבאו במערכת השקרים הסבוכה שחברי המשפחה עמלים עליה, חשים על עורנו את הפערים בין הציפיות של חברי המשפחה לבין חייהם הפנימיים, ויותר מכל - את העליבות הנואשת שלהם, את הריחוק הכפוי והמכוון שלהם ואת הכמיהה לאהבה ולאישור שהפכה את המשפחה לחולה. מאתיים העמודים הראשונים של הספר מרוקנים את הקורא, שתיאוריו ההיפר-ריאלסטיים של פראנזן שואבים אותו אל תוך החולי. זוהי מלאכת מחשבת של התשה. הספר נקרא אז כמו סרט אמריקאי עצמאי למחצה, עם כוכבים הוליוודים מוכרים שמנסים לתת את ליטרת התוכן שתאזן את הופעותיהם בקומדיות רומנטיות, אחד מאותם אלפי סרטים גנריים המנסים לשדר איכות לפי נוסחה קבועה - כל מורכבות משמעותה עצב, כל מערכת יחסים חשופה משמעה פגיעה. בשלב זה נדמה היה כי הקוראת הישראלית הספציפית הזאת מתורגלת מכדי להתרגש, אפילו אם התיאורים הם פואטיים ויפים מאוד, אפילו אם לעתים הם ממש מצליחים לסטור לדמויות או ללטף אותן, אפילו אם משובצת ביניהם ביקורת רלוונטית על מרוץ החיים המודרניים ועל התרבות הצרכנית המערבית. אלא שלא ידעתי שבקרוב יתחולל בספר נס, תיקון של ממש: ללא הכנה מוקדמת העביר פראנזן את העלילה אחורה בזמן, אל ילדותם של הילדים, אל תקופת הראשית שבה ההורים יצרו בהם את הסדקים שיפערו בעתיד לשברים עמוקים כל כך, וינתבו אותם למרדף פסיכוטי אחר מין, יוקרה, כסף וזוגיות. זהו הבסיס הדורש תיקון. כאן פראנזן הגיע לדרגה נשגבת של כתיבה, והדמויות קיבלו עומק בלתי צפוי שמתעלה הרבה מעל לאינסוף המעשים והמחשבות שפראנזן מדקדק בהם. כאן הובהר לאילו מן הדמויות אהבתו של פראנזן נתונה, ולאילו מהן הוא מתקשה לסלוח.   

בסופו של דבר מתאפשרת איזו מתיקות רק בגלל שהמצלמה מתרחקת. הקוראים כמו נגמלים בהדרגה מן המציצנות וגולשים אל תוך הלך הרוח הרגוע של אירועים המתרחשים כמו מעליהם. כעת פראנזן כבר אינו מעוניין להציג באובססיביות כל נקודת מבט, כל פגיעה וכל תשובה. לקראת הסוף, העלילה הופכת לדקה, כמעט מוגבלת, ואנו שומעים דיווחים מרוחקים ומפויסים על הגיבורים, כאילו שילם הקורא את מס הסבל וכעת מגיעה לו מעט נחת. זוהי מחווה של חמלה מצד פראנזן, אבל יש בה בכדי להחליש את הקושי הרגשי שעבר על הקורא עד לנקודה זו, שאולי מעולם לא היה הכרחי.   

חובב האלתרמן התל אביבי אמור למצוא עניין ב"תיקונים". זהו ספר אמריקאי שנכתב למען אמריקאים והפך להיות למוקד של דיון תרבותי בארצות הברית: פראנזן הסופר מסוגל להיות אכזרי מאוד כלפי דמויותיו הכל אמריקאיות, כמו גם פראנזן הסלבריטאי, שהפגין במובן מסוים אכזריות כלפי הקהל האמריקאי העממי, שממנו ביקש בגלוי להתבדל. אנחנו, הירושלמיים והתל אביביים, קוראים בו כמציצים יודעי-כל, כצרכנים-שותפים המכירים הרבה מן האזכורים התרבותיים המזוהים כל כך עם כתיבתו של פראנזן על האמריקאנה, אבל, אולי כמו פראנזן עצמו, כחושבים-עצמם לרחוקים מספיק כדי לשמור על איזה ניקיון מהם.     

ג'ונתן פראנזן, "התיקונים", תרגום: אלינוער רבין, הוצאת עם עובד, 2003.