יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

צלמית חדשה נתגלתה בצ'טאל הויוק, תורכיה / חדש-ישן בעולם

צלמית חדשה שנתגלתה בצ'טאל הויוק

חברה חדשה הצטרפה אלינו מן המעמקים. צלמית אבן קטנה, גובהה כ- 17 ס"מ, ממש מוחזקת בנוחות בכף היד. היא נתגלתה לאחרונה באתר צ'טאל הויוק (Çatalhöyük), אחד מן האתרים הארכיאולוגיים המפורסמים בתורכיה ומאתרי המורשת העולמיים של אונסקו. בצ'טאל הויוק נחשפו כמה מן השרידים החשובים ביותר להבנת התרבות החומרית באזורנו, ובפרט להבנת השורשים העמוקים של הפולחן והאמנות במזרח הקדום, ההולכים תמיד יד ביד. החפירות בראשות פרופ' איאן הודר (Hodder) מאוניברסיטת סטנפורד ממשיכות לחשוף אוצרות! עדיין לא התפרסמו מלוא הפרטים על ההקשר הארכיאולוגי המדוייק שבו נתגלתה הצלמית, אך ידוע שהיא הוטמנה במכוון מתחת לפלטפורמה, אולי מעין במה מוגבהת, ונתגלתה לצד אבן אובסידיאן, אבן עשויה זכוכית געשית (רק כדי לסבר את האוזן: זאת אותה האבן שבמשחקי הכס הורגים איתה וויט ווקרס. כן). בינתיים קשה לומר מי השתמש בה ואיך, או אפילו מתי יצרו אותה. החופרים מציעים שיש לתארכה אי שם בין 8,000 עד 5,500 לפני הספירה, וככל הנראה באלף השישי לפני הספירה. לפנינו, אם כן, צלמית ניאוליתית בת כ- 8,000 שנה. 






היא אמנם תגלית חדשה מאוד, אבל אנחנו בעצם קצת מכירים אותה ואת שכמותה. הצלמית שנתגלתה הקיץ היא אחות מרשימה לקבוצה של צלמיות דומות יחסית שנתגלו בחפירות קודמות באתר, ולפחות חלקן בוודאי מתארות את אותה הדמות ממש. אנחנו לא יודעים מי הייתה, אבל יש לנו כמה רמזים. למשל, אחת הגרסאות המפורסמות ביותר שלה מראות אותה ישובה על כס ולצדיה אריות, סמן מובהק לאלות במזרח הקדום בתקופות מאוחרות יותר. ואכן, בדרך כלל טוענים שהיא אלה, ואפילו "האלה הגדולה" או "האלה האם", סמל לפיריון ולשפע. לעומת זאת, חוקרי האתר הנוכחיים, בעיקר איאן הודר ולין מסקל, מאמינים שזאת בכלל לא הייתה אלה, אלא גרסאות שונות של "זקנות השבט".  


"גבירת האריות" - צלמית חרס שנתגלתה בשנות השישים בצ'טאל הויוק, בחפירותיו של מלארט;
שימו לב שהראש משוחזר ולא נתגלה כך במקור.

תהא מי שתהא, היא חמורת סבר ומעוררת כבוד, עומדת בגאון עם בטנה המשתפלת וישבנה הרחב. כפות ידיה כמו נעלמות בשדיה הגדולים, אולי מושכות בפטמות, וכפות רגליה רק מרומזות; כך האמנים הקדומים מבהירים לנו היטב אילו איברים חשובים לדמותה, ומה בה שולי. היא מסותתת באבן ולא מכויירת בחרס כמו גרסאות אחרות שלה, וכך אנו למדים על החשיבות הרבה שהקנו לצלמית המסוימת הזו, שהייתה ראויה לחומר גלם יקר, קשה לעיבוד ולא סלחני לטעויות. פרטי הפנים מפוסלים וחרותים בעדינות, וכוללים עינים ותסרוקת, או אולי מלבוש ראש. לא תמיד הראש משתמר כך, ורבות מהצלמיות מן התקופה נתגלו ללא ראשן בכלל. המלאכה העילאית ותשומת הלב לפרטים הופכים אותה ליצירת מופת קטנה מבית היוצר של טובי האמנים בתקופתה. 


יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

דוברבקה אוגרשיץ' / מוזיאון הכניעה ללא תנאי

"בגן החיות של ברלין, ליד הבריכה של פיל הים, יש תצוגה מיוחדת במינה. בתיבת זכוכית מוצגים כל החפצים שנמצאו בקיבתו של פיל הים רולנד, כאשר מת ב- 21 באוגוסט 1961. ואלה הם: 


מצת ורוד, ארבעה מקלוני ארטיק (מעץ), סיכת מתכת בדמות כלב פודל, פותחן של בקבוקי בירה, צמיד אישה (כנראה מכסף), סיכה לשיער, עפרון עץ, אקדח מים מפלסטיק, סכין פלסטיק, משקפי שמש, מחרוזת דקה, קפיץ (קטן), טבעת גומי, מצנח (צעצוע), שרשרת פלדה באורך כ- 40 ס"מ, ארבעה מסמרים (גדולים), מכונית פלסטיק ירוקה, מסרק פלדה, תג זיהוי מפלסטיק, בובה קטנה, פחית בירה (פילסנר שליש ליטר), קופסת גפרורים, נעל של תינוק, מצפן, מפתח למכונית, ארבעה מטבעות, סכין בעלת ניצב עץ, מוצץ, צרור מפתחות (חמישה), מנעול תלוי, נרתיק פלסטיק קטן לכלי תפירה. 



מול התצוגה המוזרה הזאת עומד המבקר מוקסם יותר מאשר מבועת, כמו מול ממצאי חפירות ארכיאולוגיות. הוא יודע שיד המקרה (תאבונו הגחמני של רולנד) קבעה את ערכם התצוגתי-מוזיאלי, ועם זאת אין הוא יכול להתעלם ממחשבות מרחיקות לכת, כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה".



דוברבקה אוגרשיץ', "מוזיאון הכניעה ללא תנאי", תרגמה מקרואטית דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם-עובד, 2009, עמ' 7. 



כן, אני מסכימה. הזמן הוא אוצר מתעתע. אנחנו מביטים באוסף חפצים שמתגלה בחפירה ארכיאולוגית ונדמה לנו שזוהי קומופוזציה שלמה המכילה תשובה ברורה, ניתנת לפענוח. כאילו מקבץ החפצים שלפנינו חייב להיות מכוון, שיד תבונית נעלמה הניחה אותו כך עבורנו, עד שנבוא; כאילו שיש בין החפצים יחס אינהרנטי, הכרחי ממש, שעלינו לקראו כתחביר, כסיפור בלשי אחד, ליניארי, שיש לו הגיון מובן שאנחנו יכולים להתחקות אחריו. וכחוקרת של תרבות חומרית עתיקה אני מסמנת לעצמי בתמרור תזכורת: יש לשים לב לתקווה הזאת שלנו, להרגיש כיצד היא מטה את הכף.  


יום ראשון, 29 במאי 2016

שירים חדשים בכרמל 18 / שיר נגד ילודה

יבול משמח מאוד! שני שירים חדשים שלי ראו אור בכרמל 18.

שיר נגד ילודה
אִשָּׁה הִיא תַּכְשִׁיט
מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים
מְחֻרְפֶנֶת הוֹרְמוֹנִים
וַאֲנִי
לֹא אִשָּׁה
אֲנִי צִפּוֹר דּוֹדוֹ גָּדוֹל

מְנַגֵּחַ רֹאשׁוֹ בַּדֶּלֶת

יום ראשון, 3 באפריל 2016

אידרימי יושב על כס המלכות / פרויקט עברית-ארכיאולוגית

אנחנו קוראים בסיפור יוסף. יש מאבק שושלתי. יוסף נועד לגדולות, וההבטחה הטמונה בו מפחידה את אחיו-מתחריו. הוא מושלך באלימות אל הבור. כמעט ומת. בדרך-לא-דרך הוא מגיע לארץ אחרת, ארץ זרה. מצרים. ודווקא שם הוא מקבל את הכשרתו, זוכה למעמד הראוי לו. הזר שהיה מאיים מדי בקהילתו-שלו בכל זאת מצליח לצבור כח ועוצמה, אבל רק בחצר מלכות אחרת. ורק משם יוסף יכול לחזור לעמו שלו כמנצח, כמנהיג. קוראי התנ"ך מזהים את הטיפוס הזה לצמרת בחצר המלכות הזרה. יש קווים משותפים בין יוסף למשה. ואכן, אנו יודעים גם ממקורות היסטוריים שבני מנהיגים מקומיים בכנען נשלחו לעבור הכשרה בחצר המלכות של פרעה. ומצלצל כאן גם סיפורו של דוד, שנאלץ להמלט משאול אל הפלשתים, ודווקא שם, בארץ זרה, קיבל לידיו את השליטה בצקלג וזכה לכבוד כמנהיג ראוי. כאילו המנהיג חייב לעבור מעין מסע חניכה בנכר, כאילו העלייה לגדולה מתאפשרת דווקא על-רקע התרבות הזרה. במסורת היהודית קשה שלא לקרוא את הסיפורים הללו כרמיזה לגלות של עם ישראל וחזרתו לארצו. כמו מאותתים לנו שהגלות היא רע הכרחי, הכשרה כואבת אך נחוצה, ירידה לצורך עלייה. אבל יש רובד נוסף, נסתר. אין פה רק נבואה, יש פה גם זיכרון. למעשה, סיפורי המנהיגים האלה חולקים קווים משותפים שיש בהם רמז למסורות עתיקות ביותר, לעקבות אבודים של המיתולוגיה המזרח-קדמונית.

מפתיע לגלות עד כמה מוטיב המלך המיועד, הנמלט מארצו, מעוגן עמוק במסורות הספרותיות של המזרח הקרוב הקדום, למשל בסיפורו של סינוהא במצרים העתיקה (שעליו עוד יורחב בפוסטים הבאים), אבל גם במסורות סוריות. למשל, באוטוביוגרפיה שהותיר אחריו המלך אידרימי, מלך אללח'. הנה הוא כאן לפנינו, בפסל שחפר סר ליאונרד וולי בעיר אללח' (כיום בטורקיה) ושנשמר כיום במוזיאון הבריטי. זה פסל אבן גדול יחסית, גובהו כמטר. אידרימי נראה בו ישוב על כס. פניו רציניות, סכאמטיות, עיניו ממוקדות בנקודה רחוקה ממעל. הוא חבוש במעין כיפה רחבה ולסנטרו זקן ארוך. לגלימתו שוליים עבים, האופיינים כל כך לתלבושתם של מלכים כנעניים. ידיו החזיקו במשהו שלא נשתמר, וממקורות אחרים אנו מנחשים שאולי היה פרח הלוטוס, ואולי קערה. לעינינו המודרניות, הצמצום שבו מפוסלת דמותו יוצר רושם כמעט נאיבי, ילדי. אבל זו אשליה, טעות של אנכרוניזם גמור. כך מתאר עצמו מלך רב עוצמה לאחר שישב שלושים שנה על כס השלטון במאה ה- 16 לפנה"ס או בתחילת המאה ה- 15 לפנה"ס. אורך ימים שכזה על כס השלטון היה הישג נדיר באותה תקופה, וכמובן גם מספר טיפולוגי שאפשר לתהות על מידת אמינותו. במצרים העתיקה, למשל, לאחר שלושים שנה המלך היה מחדש מלכותו בטקס מיוחד. כאן, על שמלת פסלו ואפילו על פניו, אידרימי בוחר לתעד את סיפור חייו, ואנו מופתעים לגלות את ההקבלות לסיפורי המנהיגים המקראיים.

אידרימי, מלך אללח', באתר המוזיאון הבריטי

באלפו, היא ח'לב הסורית, כיום מוכת המלחמה והאבדון, אידרימי ואחיו נקלעו לסכסוך על הירושה המלכותית. אכן, זוהי אותה יריבות אחים המוכרת לנו עוד מימי קין והבל ויעקב ועשו. אידרימי נאלץ להמלט לעיר אמר, כיום בסוריה, שם יושבים קרוביה של אמו, כדי להציל את חייו. ומשם הגיע אלינו, לארץ כנען. כאן, בקרב הע'פירו, אותה קבוצת נוודים שיש המחברים לעברים הקדומים, שהה שבע שנים (כמובן, מספר טיפולוגי נוסף) כדי להתחזק ולגייס סביבו קואלציה של כוחות חמושים. או אז הוא מתפייס עם אחיו וכובש מחדש את עירו, אללח'. והרי אנחנו מכירים את סיפור החיים הזה היטב מן המקרא: המלך לעתיד נמלט על חייו, בורח ממאבק קשה על הירושה. הוא מגיע לארץ זרה ומתחזק בה, צובר מעמד וכוחות, ושב לביתו כמנצח, כשליט הראוי. עד לשר הטבעות ומשחקי הכס זה מגיע.

בואו לקרוא עמנו בכתובת על פסלו של אדרימי, בתרגומו היפה לעברית של אליעזר (אד) גרינשטיין.

אליעזר (אד) גרינשטיין, 2004. פרשנות המקרא אגב עיון בעולמו התרבותי הקדום. עמודים סא-עג בתוך עיונים בחינוך יהודי, כרך ט', הבנת המקרא בימינו. סוגיות בהוראתו, בעריכת א. דיטשר ומ. ל. פרנקל. הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. 









פרויקט חדש: עברית ארכיאולוגית

בחודשים הקרובים יוקדש הבלוג לקריאה בספרות עברית היסטורית, ספרות של חזרה בזמן וארכיאולוגיה, בעיקר מקראית. הבלוג ילווה את סדנת הכתיבה שלנו בנושא חזרה בזמן, המתקיימת במאי-יוני 2016 ב"סיפור פשוט". ההרשמה כעת בעיצומה, וכל כך אשמח אם תצטרפו אלינו. אני מזמינה אתכם לקרוא עוד על הסדנה כאן.

ובינתיים, קצת טעימות מהחומרים שנעבוד עליהם בסדנה (ושווה לחזור לכאן לעדכונים, כי הרשימה מתחדשת):
על סיפורו של יואב בן-ארי, "סיפור גרעין"








לחשוף את ערוות המבט לאחור

אח, געגועי ליונדאלאר. כשהתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית הוא עוד היה חי בלבי, יונדאלאר, גיבורה האהוב של סדרת הספרים של ג'יין מ. אואל, "שבט דב המערות". זאת סדרת ספרים בלתי-נשכחת עם תיאורים גרפיים (באופן מערער ממש) של רומן בין עיילה, הומו-ספיאנסית אמיצה שגדלה בין ניאנדרטלים, לבין יונדאלאר, ספיאנס רגיש וחסון. הספרים האלה, לצד הרבה ספרי פנטסיה ומדע בדיוני אחרים, היו חלק אדיר מרשימת הקריאה שלי עד הצבא, ואין ספק שהם דרבנו אותי ללמוד ארכיאולוגיה. בשנה הראשונה באוניברסיטה עוד הייתי שואלת בשיעורי המבואות, ברצינות גמורה, שאלות שקשורות למציאות המתוארת בסדרת הספרים של אואל.

לא הכרתי אותו קודם לכן, אבל מסתבר שיואב בן-ארי למד במכון לארכיאולוגיה כמה שנים לפניי, ונדמה לי שהוא ניזון בצעירותו מרשימת קריאה דומה מאוד לשלי. הרבה מהקסם המשכנע של "שבט דב המערות" חי גם בסיפורו הקצר של בן-ארי, "סיפור גרעין". גם אצל בן-ארי אנחנו מוזמנים לבקר בארץ מראה אידילית - ישראל הפרהיסטורית - ולהתמסר לזמן הבראשית האבוד שבו בני אדם (ניאנדרטלים או ספיאנסים) עדיין היו בני אדם. הנה עקבותיהם, ממש כאן מתחת לרגלינו, מעידים על ימי התום שאבדו, שבהם חברים טובים נעו במיומנות במשלחות ציד אמיצות וליקטו מכל טוב הארץ כדי לזכות באהבת בת השבט היפה. אלו ילידי הארץ האמיתיים, הראויים, מרגישים את רגשותיהם האנושיים בכל עוצמתם מבלי להכבל במוסכמות המודרניות. השייכות השקטה אל נוף הטבע מגלמת גם את נוף חיי הנפש שלהם, נקי מרעשים מודרניים. המצלמה כמו-מתעכבת על האופן שבו הגיבורים הפרהיסטוריים מחזיקים בחפציהם הבודדים בידיהם הטובות, מלאות הכבוד. כאן מרוכז הפטישיזם שאמור להצדיק את האופן שבו אנחנו כיום, במחקר הארכיאולוגי, משתמשים בחפצים האלה, בשרידים החלקיים האלה, כדי להעלות באוב את הגיבורים האבודים שלנו. כל זה הוא אוריינטליזם פרהיסטורי נעים, נינוח ומושך לב. הוא כה רחוק עד שאין צורך להלך בו בזהירות, בפוליטקלי-קורקטיות. בן-ארי מזמן את ימי התום האלה בתחבולה עדינה, כי ההתרפקות על הזמן הפריהסטורי היא גם שחזור נאמן ומלא רגש של ימי התום האבודים שלנו, הקוראים/כותבים ילידי שנות השבעים והשמונים, שספרות הפנטזיה הזו, הארוטית, הנאיבית והאוטופית, מקודדת עמוק בד.נ.א. שלהם.

"סיפור גרעין" איננו רק הומאז' נוסטלגי לשבט דב המערות, אלא מעשה ארס-פואטי מורכב ומרובד. הסופר אינו מאפשר לנו להשאב אל הפנטזיה האוריינטליסטית-פריהסטורית בלב שלם. החל מן הפסקה הראשונה הקוראים מאבדים את אחיזתם: הסיפור המהורהר אודות משלחת הצייד בימי קדם נקטע בהערות שוליים תיעודיות, ארכניות באופן מבלבל, לכאורה לא-פרופורציונאלי. בהערות השוליים מספר בן-דמותו של בן-ארי, תלמיד לארכיאולוגיה פרהיסטורית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, על האופן שבו הוא כותב את הסיפור תוך כדי לימודי הפריהיסטוריה של ארץ-ישראל. הסיפור הבדיוני, המפליג בדמיון אל הבלתי-אפשרי, מייד מצטייר כאלטרנטיבה חתרנית למתודת המחקר האקדמית ולהכשרה המקצועית שבן-ארי מקבל בזמן הכתיבה. כנדרש במחקר אקדמי, בהערות השוליים בן-ארי מפרט את מקורותיו. הוא נוקב בשמותיהם האמיתיים של חבריו ומוריו, מתאר מקומות אמיתיים, ונזכר באירועים שלפחות לכאורה התרחשו באמת, או היו עשויים להתרחש. בניגוד לרגשות הפשוטים, הבלתי-מתנצלים שהוא שם בלבם של הקדמונים, לבן דמותו הסופר הוא מעניק טון אפולוגטי, מהסס, כאילו הוא מרכין ראשו, מתוודה ומחשל עצמו כאשר אינו יכול לעמוד בחובת ההצדקה האקדמית, כאשר הוא חושש שהוא נכשל לעגן את בחירותיו האמנותיות במידע ארכיאולוגי מבוסס. וכך מתפתח מתח, ממש מתח פיזי, בין הניסיון לקרוא בסיפור כסיפור פרהיסטורי לבין הניסיון לקרוא בו בקצב הערות השוליים. זוהי אותה חווית קריאה מתוחה ומקוטעת המוכרת לנו מקריאת מאמרים אקדמיים: ריצתה של העין בין השורות הספורות המודפסות באותיות גדולות בטקסט הראשי לבין הפסקאות המתמשכות בהערות השוליים, על דפוסן הזעיר והאופן שבו הן אוחזות בדאגה בעשרות קצוות החוט שלהן, חוששות להרפות. אותה תנועת הקריאה המדלגת מלמעלה למטה, שהיא הניסיון הטעון לדובב את הכותב האקדמי, לדרוש ממנו שיסביר לנו את בחירותיו ויענה לנו על שאלותינו בהערות השוליים שלו, שיבטיח לנו שהוא חשב על השאלות שלנו עוד לפנינו. והנה, גם כאן: העיניים קופצות מראש הדף אל ההפניות ללא הרף, מחפשות בהערות השוליים את ההצדקה לתיאורי הנוף הפרהיסטוריים, לבחירת השמות השבטיים, לטקסים המתוארים בסיפור, ולשיחזור שנעשה כאן לאבני הצור בידיים אנושיות אבודות.

אלא שבן-ארי אינו כותב מאמר אקדמי, או אפילו סיפור אוטוביוגרפי על כתיבה. אין בו רצון אמיתי לגרום לקורא להאמין כי סביר שכך היה בישראל הפרהיסטורית, עם משלחות הציד והטקסים של שבט דב המערות המקומי הזה. הוא עצמו אינו מוקסם מן הדימוי האידילי שיצר, לא לגמרי, והוא אינו מעמיד את עצמו למשפט הקוראים בנאומי הערות השוליים שלו, לפחות לא בלב שלם. מטרתו היא אחרת: לחשוף את ערוות המבט שלנו לאחור. בן-ארי מעמת את כל קולותיו, קולות המתבגר הנמלט אל הפנטזיה, קולות תלמיד הפרהיסטוריה השקדן, קולות הסופר המחפש שלו - עם מגבלותיהן-הן, ולאף אחת מן הפרסונות שלו לא מוענק כח החזרה בזמן, ואין להן מונופול על "האמת". המבט לאחור סגור בפנינו תמיד, כי השתקפויותינו-שלנו מסתירות לנו. ובמובן זה, בן-ארי עושה מעשה ספרותי מפתיע ומתוחכם. נדמה לנו שהוא רותם את הנראטיב האקדמי כדי להעניק לסיפור הבדיוני שלו משנה-אמינות, אבל הוא בעצם רוקם היררכיה כוזבת. למעשה, הוא כותב את הערות השוליים כתת-זרם של הרומן הפריהסטורי, כשכבה קדומה ונסתרת, בדיונית כמותה וזהה לה במעמדה. ככל שהערות השוליים מסתעפות, ככל שהוא מתאמץ יותר לתעד נאמנה את הכשרתו האקדמית, לפרט בדקדוק רב יותר את התלבטויות הכתיבה של הסיפור, הנראטיב האקדמי רק הולך ומאבד מתוקפו. תחת שהמחקר האקדמי יצטייר כדרך האמינה, העדיפה, לשיחזור האמת הפרהיסטורית, הוא רק הופך לאנושי ומוגבל יותר, יצוק בדמותם של האנשים העוסקים בו, הלומדים ומלמדים אותו, כבול למקריות הגילוי הארכיאולוגי, לתנאים הפרוזאים של אכסון הממצאים וקיטלוגם.

בכתיבתו בן-ארי עוסק הרבה בחזרה בזמן, בקשר הכואב שבין החיפוש הארכאולוגי לבין הכאן והעכשיו. בסיפור הזה, הבחירה בזירה הפריהסטורית מצליחה לנתק אותנו ממשקעי המקרא, מכובד משקלו של החיפוש הלאומני שלנו בישראל כיום. השקט האסוציאטיבי שבחזרה לזמנים פרהיסטוריים מצליח לעמת אותנו, הקוראים, עם מגבלות החזרה בזמן, וכמו-מגחיך את האחיזה העיקשת שלנו במקרא כזמן חי. הנה, חייגנו בטעות מעט אחורה מדי, ואין כבר פלסטינים ויהודים בירושלים, אלא ניאנדרטלים שמשוטטים בטבע ועורגים לבת השבט המחכה להם בחום המדורה. כך הופך "סיפור גרעין" למסע פנימי מבריק, שמחנך אותנו בעדינות, מבלי ליפול לבורות דידקטיים, אודות השימוש שלנו בארכיאולוגיה ואודות מגבלות המבט שלנו לאחור.

* הקריאה ב"סיפור גרעין" היא חלק מפרויקט "עברית ארכיאולוגית". לפרטים נוספים, ראו כאן.

יואב בן-ארי, "כל הוורידים הולכים אל הלב", הוצאת אפיק, 2013

יום שני, 28 במרץ 2016

בואו לכתוב איתנו! בואו לקרוא עמנו!

בואו, הצטרפו בהמוניכם! אני מתרגשת להזמין אתכם להצטרף אלינו לסדנה שתתקיים במאי-יוני 2016 בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנווה צדק, תל אביב.  

רוצים לשמוע עוד?

מסע בזמן, עמידה במקום: קריאה וכתיבה משותפת בספרות עברית עתיקה
בהנחיית ליאת נאה
סדנה בת שמונה מפגשים, מאי-יוני 2016, ימי שלישי 19:00-21:00
הצטרפו אלינו למסע של קריאה בכתבי המזרח הקדום והתנסויות בכתיבה לאורן. נצלול בצוותא אל המקורות הקדומים, ההורים והשכנים האלמוניים של המקרא: נקרא את מכתבי התלונה והתחינה שכתבו מלכי ירושלים ומגידו לפרעה; את המיתוסים הכנעניים האבודים שמהדהדים בתנ"ך; על הבכיר המצרי שנמלט באישון ליל אל ארץ הפראים, היא ארצנו שלנו; ואת מכתבו של קוצר שלקחו את הבגד לעורו. אלו הטקסטים הקדומים המלווים אותנו כאן, בישראל של היום, גם מבלי שנרגיש; הם הד.נ.א. הכמוס שלנו. במובנים רבים, אלו הם "מאחורי הקלעים" של המקרא, אותו חלק נסתר, לא מסופר, שגם כתיבה היסטורית על ימי המקרא והמזרח הקדום מבקשת לשחזר למטרותיה שלה. ואכן, יצירות עבריות רבות מספור חושפות את הכמיהה אל העבר הקדום, המשמש כזירה לליבון בעיות הנוגעות בדחיפות לכאן ולעכשיו. נקרא יחדיו קטעים נבחרים מכתבי רחל המשוררת, לאה גולדברג, דוד גרוסמן, צרויה שלו, שולמית הראבן, זאב ז'בוטינסקי, דוד שחר ואחרים, ונשאל על האופן שבו בחירתם לחזור בזמן אל תקופת המקרא ואל תרבות המזרח הקדום, ישירות או בעקיפין, מקפלת בתוכה שאלות של זהות, שייכות, אמונה ומוסר.
היצירות הקדומות והחדשות ישמשו לנו כמקור השראה להתנסויות כתיבה משלנו, כמראה מתרפקת, אידילית, פולמוסית או מתריסה - שתשקף לנו בעין רעננה את חיינו-אנו כאן, בישראל של 2016.
בסיום הסדנה נאגד מבחר מיצירות המשתתפים בקובץ שיתפרסם באתר "סיפור פשוט". מוזמנות ומוזמנים! אין צורך בניסיון כתיבה קודם. הרשמה בסיפור פשוט ודרך דף הסדנה בפייסבוק
על המנחה:
ליאת נאה היא חוקרת אמנות כנענית וישראלית עתיקה וכותבת דוקטורט במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. שירים, סיפורים ותרגומים מפרי עטה התפרסמו בכתבי-עת כגון "מסמרים", "הליקון" ו"הו!" ובספר "השירים הכי יפים בעברית" בעריכת מנחם בן ודורון קורן. 

יום שבת, 26 במרץ 2016

הו! 12

שירים חדשים שלי התפרסמו בהו! 12, וההתרגשות רבה מאוד. להיות בחברה טובה כל כך. הרבה דלק נכנס בי.

הו! 12

יום שלישי, 2 בפברואר 2016

לזכרה של טרודה דותן / זכרונות מרחוב כ"ט בנובמבר

אני כותבת כאן לזכרה של פרופ' אמריטה טרודה דותן, שנפטרה השבוע בגיל מופלג. לפני יותר מעשר שנים עבדתי אצל טרודה כסטודנטית בתואר הראשון. זאת הייתה העבודה הראשונה שלי בתחום הארכיאולוגיה, ומי שהפנתה אותי אליה הייתה מי שלימים הפכה למנחה שלי בתואר השני, ד"ר שרון צוקרמן, אשר נפטרה ממחלת הסרטן בגיל צעיר להכאיב. הייתי אז בהתרגשות וחרדה גדולה. זאת הייתה העבודה הרצינית הראשונה שלי "באקדמיה". אני הייתי בת 22, וטרודה הייתה כבר אי-שם בשנות השמונים לחייה. המפגש עם חוקרת גדולה כל כך היה מעורר יראה. הרי קראתי הרבה מכתביה ושמעתי הרבה על גילוייה, והיא הייתה אגדה בחייה, חלוצה של ממש, אחרונה לדור הנפילים. היא שגאלה את הפלשתים מאלפי שנים של מוניטין רע: באנגלית פירוש המלה "פלשתי" הוא "חסר תרבות", והנה היא הראתה בחקירותיה הארכיאולוגית שהפלשתים היו בני תרבות של ממש, אפילו מובילים בתחומים רבים. היא זכתה על גילוייה-אלה בפרס ישראל, והתעודה הייתה תלויה לה מעל המחשב הנייד, שהיו תמיד פתוחים בו אימיילים מבנה האמן ודרישות שלום מצוירות ומצולמות מנכדותיה. כאות הזדהות עם מחקרה, כבר עשרות שנים שצירפה לחתימתה ציור קטן של ציפור פלשתית השולחת ראשה לאחור. ביד קלה הייתה מסלסלת אותה, והייתה מראה לי מפעם לפעם עד כמה מהר. וכמה חשבתי עליה כשראיתי לאחרונה שהמכון לחקר פלסטין בחר את אותה ציפור כסמלו.
בביתה נהגה בי טרודה באדיבות ואצילות, בהכנסת אורחים וגם בדאגה קלה של מי שמכניס אדם זר לענייניו הפרטיים. עברו אז כבר שנים רבות מאז יציאתה לפנסיה, וטרודה עדיין הייתה עסוקה להפליא. היא העסיקה בביתה צי של עוזרות שהיו אמונות על תחומים שונים: צוות לעזרה בבית, מזכירה במשרה מלאה לעבודה על פרסומים של פרויקטים מחקריים שהמתינו בקנה (אז עבדה על פרסום הכרך החדש על חפירותיה בדיר אל-בלח', למשל) ואסיסטנטית שהייתה מגיעה מפעם לפעם כדי לעבוד על ארכיון הציורים של אמה של טרודה, הציירת גרטה וולף קרקואר, ולעתים גם ללוות אותה לאירועים. ארכיון הציורים בחדר העבודה היה נוגע מאוד ללב. אשה מבוגרת כל כך העומלת על זיכרון לאמה. איך הייתה שולפת מתוך המגירות את דיוקנאותיה שלה, תינוקת עגולת לחיים שצוירה ביד אם שקטה, בוטחת. את זיכרון אביה, האדריכל הנודע לאופולד קרוקאר, כבר הנציחה - הייתה מראה לי מדי פעם את הקטלוג המפואר.
ביתה היה עמוס במזכרות אהובות. דלועים שהביאה מקפריסין שהיו השראה לכלים קיפריים עתיקים, לצד כלים זואומרפיים, משפכים שדמותם דמות פר ושמכינים אותם באיים האגאיים עד היום, ממש כמו מימי קדם. יציקה מודרנית שנוצקה בתבנית העתיקה של האלה שחפר בעלה המנוח, פרופ' משה דותן, בנהריה. אז עוד לא שיערתי שעבודת המ.א. שלי תעסוק במקדש שחפר שם. אוסף קטן וקודר של ספק-חנוכיות דמויות ידיים. מגשי אירוח של קפה ומשקאות חריפים שנותרו על מקומם מימי המסיבות בשנות השבעים. הייתה מעבירה יד על קטלוג עם צילומי ביצים של עבודותיה של האמנית עליזה אולמרט, ידידתה, ושואלת אותי: "את מכירה את עליזה?" ודעתה לא הייתה נוחה מכך שלא הכרתי. "אשה נאה מאוד", הייתה פוסקת בכובד ראש. הייתה רואה שאני מביטה במסכה העגומה שעל הקיר:"זאת מסכת המוות של המשוררת אלזה לסקר-שילר", הייתה אומרת. "את יודעת מה זה מסכת מוות?" ואני לא הייתי בטוחה. ואז הייתה מראה לי ציורים קטנים שיש לה משל המשוררת, שהייתה מבאי בית הוריה. הייתי מדמיינת אותם יוצאים לשתות תה במרפסת היפהפיה שלחדר המשרד, שהשקיפה על גן שהוזנח עד לפרא. הייתה מחווה על פיר גבוה בבית שהולאם בזמן אחת המלחמות. הייתה מספרת בגאווה על הקבלה היפה שזכו לה סרטיו של בנה הבמאי. הייתה מראה חוברת שנשלחה אליה בהוקרה רבה ממוזיאון קטן לעתיקות שפתחו בשטחים, שם ארונות הקבורה האנתרופיאידים שגילתה נוכסו מחדש להחייאת הזהות הפלשתית-פלשתינית, עניין שהיא ביטלה בחיוך. ועדיין כעסה על משה דיין שחפר את הארונות הללו מדיר אל-בלח' שלא כדין. הייתי מתפעלת מאוד מאוסף הספרים שלה, שהיו בה ספרי-אוצר ישנים שאני כל כך אוהבת, והיא הייתה שולחת אותי הביתה עם שיעורי בית שהיו חביבים עליי - לקרוא ספרים שכתבה. הייתה מראה לי מכתבים שכתבו לה קוראים מכל העולם, ואף נתנה לי לכתוב מכתבי תשובה לחלקם (זכור לי מישהו נרגש, נוצרי אדוק מאוד מספרד). כל ביקור אצלה המחיש איך היא וביתה ומשפחתה הלכו וצברו שורשים וענפים. חוקרים וחברים היו נכנסים ויוצאים להתייעצויות ולדרישות שלום. יומה היה עמוס בפגישות ומדי פעם עוד אפילו הייתה נוסעת לכנסים בחו"ל. העבודה אצל טרודה הייתה בעיצומה, והבית היה נתון במעין בועת זמן-לא-זמן. הקצב היה קדחתני, גם אם מעגלי - דברים היו צריכים להעשות שוב ושוב, והיה חוסר שקט גדול. אנחנו, ספק עוזרות ספק בנות-לוויה, היינו צריכות לשכנע אותה ללכת לנוח מדי פעם, והיא מיאנה. בדאגה רבה הייתה מסכימה בסוף לפרוש לחדרה לכמה רגעים, מבקשת שנבטיח להמשיך בינתיים למיין את ספרי הספרייה בסדר אלפביתי, לפרוס מחדש את תוכנה של מגירה ולסדר אותה - העשייה הייתה חייבת להמשך. ולצד הדברים הגלויים שנאמרו היו לי גם שאלות שלא שאלתי בקול, ובכל זאת הן נדונו: מה נשאר לו לאדם מעמלו כל חייו, מה חשוב לו בשנותיו האחרונות.
כל אותה שנה הייתה מכניסה אותי לביתה היפה ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים. בחיבה גדולה אני זוכרת את הימים האלה. יהי זכרה ברוך ולו ילמדו את עבודתה החשובה עוד שנים רבות-רבות.   

יום ראשון, 15 בנובמבר 2015

כותבים למגירה / תערוכה בבית אריאלה

בקיץ השתתפתי בתערוכה יפה בבית אריאלה, "כותבים למגירה". בתוך מגרות הקיטלוג הישנות הדפיסו שירים חדשים, וגם שיר שלי, "באוחזי". הפתיחה הייתה מצחיקה ומעוררת ענווה. עשרות רבות של כותבים וכותבות עטו כל אחד ואחת על שידת המגירות שלו, חיפשו באימה את המגירה הנכונה ונאבקו (בנימוס) על הזכות להצטלם בכמה שיותר זוויות עם המגירה שלהם (מגירה סגורה בקלוז-אפ, פתוחה קלות בזוית כמו-אקראית, יד אגבית על הכרטיס עם שם הכותב, התמקדות בכרטיס עם השיר, וכן הלאה), תוך הדיפה (מנומסת) של כותבי המגירות המתחרות, המנסים גם הם להצטלם באותה שידה, אך עם מגירה אחרת. וכך גם אני. ברקע חגו הורים הדורים ודודות גאות, לעתים אפילו מחזיקים בכרטיס או בדף עם היצירה הקרובה ללבם ולמשפחתם, אחרי שפשוט ויתרו על כל העמדת-פנים והוציאו אותו משידת המגירות. המחשה חיה והומוריסטית כל כך למתח הזה שקיים בכולנו, בין הרצון לקרוא שירה לבין הרצון לפרסם שירה. אולי פשוט נקח את כל המגירות שלנו איתנו לכל מקום.    

"באוחזי" בתערוכת "כותבים למגירה" בבית אריאלה

יום שבת, 8 באוגוסט 2015

יבי וקישון בפח המיחזור

מצאתי אוצרות בפח הזבל מתחת לבית. אנחנו גרים ברחוב יצחק שדה בתל אביב (ותכף נעזוב). היום, כשחזרנו הביתה, משהו תפס לי את העין, והצצתי לתוך פח המיחזור הכחול. ראיתי שהוא מוצף עד אפס מקום בספרים. המון המון ספרים. זה היה עזבון של משפחה אוהבת ספר, והילדים הבוגרים פינו את הבית היום. הם מכרו את כל תכולת הדירה לאדם שעוסק בזה, והוא לקח כמויות עצומות של ספרים ודחס אותם לפחים ברחוב, לחלחלתם של בני המשפחה. כנראה החליט שאין בהם ערך, אבל יש משהו נוגע ללב בזה שהקפיד לפזר אותם רק בפחי המיחזור לנייר. בכל זאת, אנחנו בני תרבות. ראיתי שהמשפחה עוד מוציאה דברים החוצה ושאלתי אותם על הספרים. מסתבר שהאבא היה עיתונאי. הבתים ברחוב שלנו הם שיכונים של ועדים: הבית שלנו היה שיכון של עובדי עירייה בתל אביב, והבית שלהם היה של ועד עיתונאים. חיפשתי אחר כך בגוגל ומצאתי שאפילו טומי לפיד גר שם פעם בבניין. אני מדמיינת את קישון בא לבקר אותו כדי לשחק שח, חולף על פני הבית שלנו. יצאתי למסע נבירה נרגש. עברתי בכל פחי המיחזור שיכולתי למצוא והוצאתי מה שאפשר היה. אוצרות של מישהו. אוסף של חיים שלמים. האם באמת אין ערך לספרי קודש משנות השלושים? האם באמת אין ערך לספרות עברית משנות הששים והשבעים? כל התחנות האלה בחייו של מישהו, המזכרות שבחר לשמור. היו גם אינסוף אלבומי מורשת קרב וספרי זכרונות של פוליטיקאים, אבל עליהם אני באמת לא מתפלאת. הוצאתי מן הזבל ולקחתי חלק קטן ונבחר הביתה, ואת השאר פרסתי מחוץ לפחים בתקווה שימצאו בית אוהב לזמן-מה. 

כריכת הספר: יבי / נמרוד. 1978


בבית גיליתי שספר שהצלתי בטעות, כי חשבתי שהוא על הפסל נמרוד של דנציגר, הוא ספר שירי מחאה פוליטיים של משורר שלא הכרתי: יבי. אורי אבנרי כתב בהקדמה לספר בשנת 1978:

"ב- 30 באפריל 1976 התקיים "יום האדמה", מחאת הכפרים הערביים בישראל נגד הפקעת האדמות. במהלכה של יממה זו נקטלו ששה אזרחים ערביים חפים מפשע בידי כוחות-הבטחון. היה זה הרג חסר תכלית, ניצחון האיוולת הרצחנית, ניצחון השנאה העיוורת.
כוחות-הביטחון פעלו בשם מדינת-ישראל. הם פעלו גם בשמנו. הרגשנו שגם ידינו שפכו את הדם הזה. היה עלינו לעשות מעשה, לקום ולמסור עדות חיה, כדי לטהר את עצמנו.
לחתום על עוד עצומה? לארגן עוד אסיפה? לקיים עוד רב-שיח? חשנו שדרוש משהו שונה.
כך נולד הרעיון לעשות ג'סטה אישית פשוטה. קנינו כמה זרי-פרחים. יצאנו בשבת בבוקר, שלושה - יבי, הצייר דן קדר ואני - והלכנו אצל המשפחות השכולות. אמרנו להן: קול היריות אינה קולה של ישראל. וודאי אין הוא הקול היחידי. גם קולנו הוא קול ישראלי. קולה של ישראל האחרת. ואולי: קולה של ישראל.
הלכנו מקבר לקבר, והנחנו זר על כל אחד מהם, בשקט, בלי טכס, בלי נאומים.
הדבר פורסם. כמה קללות, כמה חרפות, כמה מכתבי-שטנה ניתכו על ראשינו! ומכל ההאשמות שהוטחו בפנינו, ובעיקר בפניו של יבי, "הנוראה ביותר" הייתה: אוהב-ערבים!
האם יבי הוא "אוהב-ערבים"? בודאי שכן. 
הוא אוהב את הערבים, מפני שהם בני-אדם, ואהבת בני-האדם היא חוט השני בכל יצירתו. הוא אוהב אותם גם מפני שהם שייכים לארץ, לנופיה, לתולדותיה. 
לאחרונה נשמעים ברמה דיבורים הרבה על "אהבת ארץ-ישראל". דומני שאין זו אהבה כלל, אלא שנאה - שנאה לכל דבר, לכל איש, לכל אבן, לכל עץ, שאינם יהודיים. כל זה בשם אהבה לארץ מופשטת, ארץ הקיימת רק בדימיונם של בעליה, ארץ שהייתה והווה כולה עברית". 

הלב נדהם. האם אפשר היה לכתוב משהו נכון יותר, קולע יותר, על השנאה שיש בישראל היום? על שריפת משפחה ערבית בלילה בכפר דומא? ואם כבר אז, בשנות השבעים, כל העצומות, האסיפות והדיאלוגים היו כולם שחוקים משימוש וריקים ומעוררי בוז בעיני המארגנים עצמם - מה עוד נותר לנו היום? אפילו לא הכרתי את יבי ואת שירת המחאה שלו. גם זה אומר לי הרבה - על הקולות האחרים שנמוגים ואין להם זכר.  

כריכת הספר: אפרים קישון / בעד. 1970


פתחתי ספר אחר מהערימה, "בעד" של אפרים קישון. את קישון אני אוהבת מאוד, אהבה משפחתית שנשארת איתי עוד מהילדות. חיוך נבוך של חוסר אמון למראה ההוצאה: "קצין חינוך ראשי / ענף הדרכה והסברה". מסתבר שעניין "ההסברה" אינו המצאה של ישראל הנבובה של שנות האלפיים. נדמה לי שיש משהו כמעט פתוח ומתקדם בהודאה של צה"ל בשנות השבעים בצורך "להסביר" לחייל עצמו מה דעתו-שלו על מעשיו-הוא, ולא רק בצורך לעשות ספינים לתקשורת הזרה. בבחינת הודאה באפשרות של דיאלוג מורכב גם בישראל פנימה. הנה, מאיר אריאל יוצא אל השמירה עם המינגווי של אהרון אמיר, והחייל המתלבט יוצא אל הקרב עם קישון שימלא אותו בקצת גאווה לאומית. דין קישון כדין מם שמפיקים בדובר צה"ל בפייסבוק - הקלה קומית שתמתיק את הגלולה המגוייסת, בתקווה שמשהו בשובבות שבה יחנוק איזה סימן שאלה. וכך כתב קישון בהקדמה לספרו:

"חייל יקר,

קודם כל קבל את התנצלותי על שם ספרי. אתה צודק, אין זה מקובל שסאטיריקן רציני יילחם בעד משהו, תפקידו המוצהר לצאת למתקפה נגד אולם ומלואו. אולם אין כל סתירה, בסופו של דבר קשה לצאת לקרב אם לא יודעים על מה נלחמים.

אין נגד בלי בעד.

נוסף לכך, תסכים אתי, שלא כתוב בשום לכסיקון תחת הערך "סאטירה" שהיא חייבת להיות מכוונת דווקא נגד שר אוצר. עד כמה שנשמע מוזר הדבר אפשר לכתוב סאטירה גם עליך, על האינסטלאטורים, אפילו על יאסר עראפת ועל יונת השלום המצויידת בטילי אוויר-אוויר.

MAKE LOVE NOT WAR. עשה אהבה לא מלחמה, מפיצים בכל העולם המערבי סוכני סין העממית. הרעיון כשלעצמו באמת מלבב, נשאלת רק השאלה: מה דינו של עם העושה מלחמות מפני שהוא אוהב. אוהב את ארצו. מותר לו?

...

על כן ספרון זה הוא חדגוני במקצת. הוא עוסק בנושא אחד בלבד - בקיומנו, מאז מלחמתנו הראשונה ועד האחרונה בשביתות הנשק. אספתי את הספר בשבילך, חייל יקר, כדי שלא תתבייש בכך שהצדק אתך, כדי שתהיה בעד".

טוב, אני כבר מזמן לא חיילת, אבל אני מקבלת את התנצלותו של קישון על שם הספר. גם את המלצתו שלא להתבייש בכך שהצדק עמי אני מנסה לקבל, אם כי הצדק שאני שואפת אליו מחייב גם בושה. אינני יודעת איך אלוהי פחי הזבל סידר שאקרא דיאלוג ישיר ואקטואלי כל כך בין אורי אבנרי לאפרים קישון, עם אותה משוואת סכום אפס של שנאה ואהבה לארץ, ואינני יודעת מה להסיק ממנו. שמץ מן הסתירה הזו בין אבנרי לקישון בוודאי ליווה גם את השכן שלא הכרתי, העיתונאי שחיטטתי כך בספריו היום. הנה, משהו בכל זאת אפשר להסיק: הסתירה המכוערת, המכערת, אינה משתנה כבר עשרות שנים, ואולי אין טעם לצפות שתשתנה. העיתונאים מדווחים שוב ושוב על זוועות שנעשות בשמנו, צה"ל שוב ושוב מסביר לנו שלא להתבייש בצדקתנו. צועקים עלינו שהגיעה השעה לבחור את מי לאהוב ואת מי לשנוא. תיאטרון אימים שכזה שרוקד את עצמו לדעת עד שנטרקת עליו דלת הפח. אולי חבל שהוצאתי אותו משם.  

יבי / נמרוד: שירה, פרוזה, מכתמים. הקדמה: אורי אבנרי. אמנות: יצחק דנציגר. הוצאת רצון-טוב. 1978.
אפרים קישון / בעד. ציורים: דוש. הוצאת קצין חינוך ראשי / ענף הדרכה והסברה. 1970 (כך לפי האינטרנט - לא מצאתי את ציון שנת ההוצאה בספר עצמו. ובכלל, יש בספר עוד שפע טעויות עריכה והגהה, כמו שאפשר לראות בהקדמה שהקלדתי כלשונה למעלה. האם באמת רצה קישון לצאת כנגד אולם ומלואו, ולא כנגד עולם? אני מקווה שכן).

יום שלישי, 28 ביולי 2015

מה זה הבלוג הזה?

אחח, הבלוג הזה. מה זה בעצם? אני מדפדפת אחורה בהשתוממות. ומבוכה. והפתעה. מי כתבה את הדברים האלה? ועבור מי? לפי הנתונים הסטטיסטיים של גוגל, החודש אנשים הגיעו לכאן עם מלות החיפוש "אלבום בולים" ו"יידיש במוזיאון ישראל". אלו שרשראות המלים שדגו אותי מתהומות האינטרנט, אותו מחסן פלאים ושעמום. הבלוג נח על מדף עמוק וממתין לו עד שמישהו מצרפת, משתמש כרום ווינדוס (כך לפי גוגל) מגיע בטעות כי חיפש משהו אחר. או אז הבלוג מתגשם לו במלוא הדרו ונערך בכובד ראש לכבוד האורח. הצרפתי משתהה לרגע ועוזב, והבלוג מתפוגג לו שוב בנפיחה עצובה. אבל רגע, גם מישהו מיפן הגיע. כאילו גוגל מנחמים אותי - דעי בוודאות שזה לא רק אבא שלך שקורא כאן (הי, אבא).   

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

חתולו של הרב

ביום כיפור ראינו סרט אנימציה מעניין, חתולו של הרב, המבוסס על רומנים גראפיים בצרפתית מאת ג'ונתן ספאר. הוא מציג בצורה מקסימה שאלות על אמונה ועל יהדות מזרחית מול אשכנזית, ומצליח לנטרל ברוב חן את השאלה הנפיצה מיהו יהודי (חתולו של הרב דורש שיערכו לו בר מצווה כדי שיוכל לקדם את סיכוייו עם בתו של הרב). בשיאו של הסרט יוצאת חבורה משונה למסע פרוע לירושלים הנצחית שממשיכה להתקיים מימי התנ"ך ועד היום, ללא הפרעה, דווקא באתיופיה.

אני תמיד מתעניינת מאוד לראות איך סרטים עכשווים בוחרים לדמות את העבר המקראי מבחינה חזותית. זאת פסאודו-היסטוריה שמצליחה לחשוף הרבה מההנחות המובלעות שלנו לגבי העבר. הסרט הזה מלא הומור ופנטזיה ואין בו כמובן שום יומרה לייצוג היסטורי, ובכל זאת אפשר לשים לב שירושלים הנצחית היא בעצם הכותל ובית הכנסת הפוגשים את ערי הזהב הנסתרות, שסמליה הם האריה ומגן הדוד, ושהיא מאוכלסת ביהודים דמיוניים, במידות נפיליות, שחורים כנגד אבני הזהב. אני מנסה למקם את הרקע האדריכלי ולא ממש מצליחה לזהות את מקורות ההשראה - אולי זיגורטים מסופוטמיים? מצודות בתבליטים אשוריים? מה שכן, מסתבר שיש בירושלים הנצחית גם פילים ורודים, וזה דווקא חשוב לדוקטורט שלי על שנהבים עתיקים.    






יום שבת, 20 בספטמבר 2014

חזרה לקריאה אחרי המלחמה

במלחמה בקיץ האחרון היה קשה מאוד לקרוא. ולכתוב. הדברים איבדו מובן. ואז היא דעכה, סתם זחלה חזרה לתהום שממנה בקעה, ועכשיו כולם מתנהגים כאילו הכל כרגיל. גם אני אכתוב כאן כרגיל. 

הספר הראשון שהצלחתי לסיים אחרי המלחמה היה "יום הרפאים" של דוד שחר (1986). הכתיבה נהדרת, וכל זמן הקריאה חשבתי שהספר הזה הוא פשוט מקור הצלה ונחמה גדולה בימים הקשים האלה. זה היה בדיוק הזמן הנכון למסע קסום בירושלים המנדטורית. כאילו נקראתי ללוות איזו רוח דמיונית, איזו ציפור שמובילה אותי ברצף אסוציאציות וזכרונות בחדרי החדרים של טיפוסים חיים כל כך, נלעגים ואמיתיים מאוד. הציפור חגה והתכנסה סביב דמותה של לאה הימלזך, והספר הפך לדיוקן אכזרי אך מלא-הומור של מבקרת התרבות המרעילה את חיי כל הסובבים אותה. היא בעצם רק אחת משורה של מכובדים ששחר בז להם בספר, כולם רודפי כבוד וכח וחסרי עניין באנשים סביבם, אבל לאה הימלזך היא באמת הבזויה מכל. עד כדי כך שככל שנקפו הדפים קשה היה שלא לחשוד שיש אפילו איזה קו מיזנטרופי באופן תיאורה: האינטלקטואליזם דה לה-שמאטע שלה הוצג כאנטי-אימהי; הפמיניזם והדרישה לשיוויון זכויות הוצגו כמסרסי-זוגיות; והמיניות שלה, האותנטית כל כך, כלא יותר מפתיינות נלעגת שכמו מכריחה את גברים המסכנים שנקלעו לדרכה להביט בה, ממש בניגוד לצו שיפוטם הטוב. ובכל זאת, חשבתי, זה עדיין דיוקן אמין ומלא אבחנות. באמת, הרי ישנם גם אנשים כאלה בעולם. עדיין היה לי נחמד מאוד בירושלים המנדטורית.

בירושלים המנדטורית של שחר לא היו רק אינטלקטואלים בזויים, אלא גם ערבים. אלה היו הנהגים של בעלי-השררה הבריטים או היהודים, המוכרים בשוק והאיכרים. לאה הימלזך רואה בהם כעמך סמלי ומנסה לחנך אותם למהפכנות קומוניסטית ומודרנית, והם, בדרך כלל, משיבים לה בסלחנות ובכבוד שאינו מגיע לה ומקפידים לדבוק בתפישות הזוגיות המיושנות שלהם ובדת המיותרת שלהם. בניגוד לדיוקנאות המורכבים של הגיבורים הראשיים שלו, שחר מצייר ערבים במין ריפרוף חיובי אך לא מחייב, מין אוריינטליזם רך. רק איזה דוק של אלימות אורב בו, ואפילו הוא מתקבל כחלק מן הקסם. כך יצא שבכל מהלך הקריאה המשכתי לחשוב שזה ספר מרגיע מאוד. הקצב המערסל שלו מרחיק מתחים: יש בו רק אנקדוטה קטנה שמובילה לאנקדוטה קטנה אחרת, וכל כולו מבט פנורמי ארוך, משתהה, על רקמת חיים עמוסה בפרטים. הכתיבה באמת נפלאה. אמרתי לעצמי: הנה, תמיד היו טיפוסים, והם תמיד היו אותו הדבר, אותו סחי אנושי אהוב, וההווה תמיד היה בלתי-נגיש ובלתי-מובן למשתתפים עצמם, ממש כמו היום. ירושלים המנדטורית אינה שונה בהרבה מירושלים של שנת 2014. אז היה קשה פי כמה, אבל עובדה: כולנו עדיין כאן, וכולנו עדיין בני אדם, נכון? 

אלא שלא כך הוא. יש אמנם מסר רלוונטי להפליא בקריאה ב"יום הרפאים" בקיץ 2014, אבל הוא רחוק מלהיות מסר מערסל או מתקתק. שרשרת הזכרונות המהורהרים מגיעה אל סופה בחורשת שנלר, במה שנדמית כסצנה רומנטית חביבה, או מקסימום כקומדיה של טעויות מהזן הבלתי-מזיק. לאה הימלזך - היא, שלנצח מתבזה, שנכשלת בצורה כה עקבית להבין את האנשים שמולה, שנואשת ללהק את עצמה בסצנות מפוארות שיעניקו לה חותמת של אישור - מתגלגלת למה שנדמה לה כגילוי אהבה מפתיע מפי דאוד, הנהג הערבי. לקוראים ברור שאין כאן שום אהבה, אלא רק סקס חסר לב עם גבר שבז לה ו(במחילה!) - פשוט מזיין אותה בתחת, ואפילו את זה עושה בחוסר חשק. טוב, חשבתי, זה נורא וולגרי, אבל אולי הוולגריות הזו הולמת את המעמד במדויק? אין מה להתחסד, הרי הימלזך היא טיפוס אנוכי, באמת אשה זוועתית, והמפגש הזה ממחיש בצורה נלעגת את העיוורון שלה לזולת.

קאט חד: המפגש המתנשם הופך להמון ערבי תאב דם הפושט על יהודי ירושלים. ואין אפילו זיק של הפתעה באופן שבו מתאר שחר את היהודים - אותן בריות משונות שכבר למדנו לאהוב - מתכנסים בבתיהם ומבריחים את הדלתות. דאוד, הנהג, נמצא בין הפורעים. לראשונה הוא לבוש בלבוש ערבי מסורתי, ולא בלבוש האירופי הקבוע שלו. הנה, כאן מתגלה האמת. ואין רמז ללאה הימלזך.

אז זה מה שנותר לנו, אם כן. שחר מסרב לנפק ספר זכרונות שמתרפק על נוסטלגיה נשכנית. הוא רוצה שבסיום הקריאה נזכור שזה ספר על שמאלנית (ויש לומר, סמולנית) הזויה, שנדבקת לססמאות ואינה מסוגלת להסתכל נכוחה בבני האדם שמולה ולקלוט את המציאות העוינת והמורכבת שבה היא חיה. עונשה ההולם הוא שהערבים יזיינו אותה בתחת ואז יפשטו בחמת רצח על תושבי עירה. ואני מסרבת לקבל את הפרדיגמה של שחר. חייבת להיות בחירה שתרומם אותנו, את כולנו, מעל למשוואות האפלות האלה, שתשבור את לולאת האלימות חסרת-הפשר הזאת שקושרת בין ירושלים המנדטורית למלחמת 2014. 

יום הרפאים / דוד שחר

יום ראשון, 6 ביולי 2014

לקורא ולמסתכל: מקורות חזותיים לאמנות עתיקה ולארכיאולוגיה של ארץ-ישראל

שוחרי הארכיאולוגיה והאמנות העתיקה של ארץ-ישראל ימצאו עניין רב בשני מאגרי אינטרנט ישראליים המרכזים צילומים ומידע ראשוני על ממצאים רבים מחפירות ארכיאולוגיות שהתקיימו בארץ-ישראל. אלו לא מאגרים על אתרים ארכיאולוגיים, ובדרך-כלל אין בהם תכניות או מפות; תחת זאת, יש בהם את הדבר האהוב עליי: חפצים עתיקים. על אף שהמאגרים האלה כבר קיימים כמה וכמה שנים, נדמה שהם לא מוכרים מספיק בקרב הציבור הרחב, וחבל. אז הנה, גם אני תורמת את חלקי ומבקשת לפרסם אותם על הבמה הקטנה של הבלוג. המאגרים זמינים לשימושם של תלמידים, סטודנטים, מורים, מדריכי טיולים, חוקרים וסתם משוטטים.  

מוזיאון ישראל פרסם לפני כמה שנים מאגר אלקטרוני שאני מאוד אוהבת (ואפילו עבדתי לא מעט במחלקה שעמלה על פרסומו): דמיין או Imagine, שבו אפשר לראות תמונות טובות של הרבה מהממצאים היפים במוזיאון, והוא גם ממשיך להתעדכן ככל שהזמן עובר. מומלץ לחפש לפי "מחלקות" כדי לקבל סקירה מעניינת של ממצאי המפתח של כל מחלקה. היתרון הגדול באתר של מוזיאון ישראל הוא התחושה שנבחרו כאן הפריטים "המיוחדים", אותם ממצאים שזכו ברבות השנים למעמד איקוני במחקר הארכיאולוגי, ממצאים שמצליחים לייצג היבט מובהק של תרבות או של תקופה, ובכלל - כאלו המספרים סיפור. זו, כמובן, המשימה האוצרותית העומדת בפני כל מוזיאון: לבחור את החפצים שיש בהם עניין לציבור, ולהסביר לציבור מדוע הם מעניינים. המוזיאון מצרף לכל ממצא גם את "התווית" שלו, אותה הגדרה תמציתית שמלווה את הממצא בתצוגה עצמה. מהבחינה הזו, המאגר של המוזיאון נותן שירות חשוב מאוד למתעניינים בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, משום שאפשר ממש לקרוא בו סיפור חזותי שמתפתח לאורך התקופות. לכל ממצא יש גם הפניה ביבליוגרפית לפרסומי המוזיאון הקשורים אליו.   

רשות העתיקות גם היא מעדכנת לאורך הזמן מאגר אלקטרוני מקיף ומרשים תחת "אוצרות המדינה", וגם לו יש גרסא דוברת אנגלית (כאן). הצילומים במאגר הזה הם ברובם הגדול חדשים לגמרי ולכן יוצאי-דופן באיכותם. אפשר גם לרכוש אותם. המאגר הזה מחולק לפי תקופות, ובתוכן מחולק לפי תת-קטגוריות פונקציונאליות. יש בו עמודה שמוקדשת לממצאים שנתגלו תחת המנדט הבריטי ושמורים כיום במוזיאון רוקפלר, אשר להם מעמד משפטי מיוחד מבחינת מדינת ישראל. היתרון של המאגר של רשות העתיקות הוא, ללא ספק, רוחב היריעה שלו. רשות העתיקות היא האוצרת של כל הממצאים שנחפרו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל מאז קום המדינה (וכאמור, גם, בחפירות בזמן המנדט, תחת מגבלות משפטיות), ולכן היא מציעה למשתמשי המאגר סקירה אנציקלופדית של ממצאים מרחבי התקופות והתרבויות שנחפרו בארץ, לצד הפניות ביבליוגרפיות ראשוניות למידע החשוב ביותר מבחינה מחקרית: היכן הממצא פורסם בדו"חות ארכיאולוגיים (רק חבל שלפי ניסיוני, לפעמים ההפניות טיפה משובשות. נקווה שהעניין יתוקן!). עוד יתרון: אפשר למצוא במאגר של רשות העתיקות גם ממצאים מחפירות הצלה חדשות לגמרי.  

והערה קטנה לסיום: אחרי שמתחילים להתעמק במאגרים הללו, מתחילים להבין שיש ביניהם לא מעט כפילויות. הסיבה נעוצה במערכת היחסים המיוחדת שבין המוזיאון לבין רשות העתיקות. למעשה, רשות העתיקות משאילה למוזיאון ישראל ממצאים ארכיאולוגיים רבים בהשאלות ארוכות-טווח, ולכן לא מעט מן הממצאים שהמוזיאון בחר להציג על-שום חשיבותם לציבור, ואשר נכללים גם במאגר החזותי שלו, שייכים לרשות העתיקות. אפשר להצליב בין ממצאים המופיעים בשני המאגרים לפי מספר רשות העתיקות (מספר ר"ע המופיע לצד כל צילום במאגר מוזיאון ישראל). 

יום שבת, 28 ביוני 2014

רמז מוצפן באלבום בולים מאוסטריה

כשהייתי באוסטריה היו לי הרבה הזדמנויות לשוטט בכל מיני חנויות מיוחדות ושווקי פשפשים. ההיסטוריה באוסטריה איכשהו מתומחרת זול יותר, ואפשר לקנות בה אוצרות משומשים בכלום כסף. מסגרות מפוארות לתמונות. אוספי תיקים ונעליים שהותירו קשישות. תיבות תפירה עתיקות עם כל הפיצ'יפקעס של המנוחה עוד בתוכן. בשוק פשפשים ראינו, אני ויעל, חברה ישראלית, איך מוכרים גלויות ישנות עם תמונתו של היטלר בשני יורו הגלויה. נדהמתי. ביקשתי רשות לצלם, והמוכרים אישרו בחוסר עניין גמור. יש קשר בין הדברים הללו: בין העובדה שהתאפשר לקשישים האוסטריים, אותם בעלי אוספים שנפטרו, ללקט פריט אל פריט עד שהצטבר לכדי אוסף עצום, בין העובדה שאוספיהם של הסבים שלי תמיד חסרים ושאוצרותיהם לנצח אבודים, ובין אותן גלויות של היטלר. והן מוצעות למכירה בגלוי, ללא התנצלות. זה אפילו לא חוקי למכור חפצים נאציים באוסטריה. יש לממורביליה נאצית שוק אדיר, כמובן, גם בקרב חובבי היסטוריה שלא מזדהים עם עמדות נאציות; ובכל זאת. יעל עוד רצתה לקוות שליד הגלויות נמכר גביע קידוש, אבל לא. זה היה סתם גביע כסף ישן. 
 

משהו מן הרוח הזו המשיך ללוות אותי באוסטריה אחר כך. בחנות בולים במרכז העיר גראץ חיטטתי בערימה של אלבומים ישנים שהוצעו למכירה בזיל-הזול אחרי שהופשטו מכל הבולים שבעלי החנות ייחסו להם ערך. אלו אוספים שונים מאוד מאוספי הבולים בישראל, שכה רבים מהם הם "אוספי בר-מצווה". העולם, כפי שהוקפא בהם, הוא אחר מן העולם שהוקפא באוספים שיש לנו. אצלנו, לאוספי הבר-מצווה יש תאריכי התחלה מוגדרים, המדינות האפשריות בהן - מוגדרות גם הן; וגם טווחי הפעילות שבהם מוגדרים יחסית, עד לדעיכת העניין של הילד שהתבגר. אפילו אם האוספים שלנו מתחילים הרבה אחרי 1948, תמיד יש בהם את אותם בולים נדירים של "דאר עברי" שהילד השיג בעמל רב, ואת ההבלחות המרגשות של אפריקה ושל המזרח הרחוק - תמיד כבולים בודדים, בני-זמנו של האוסף, ולעולם לא כירושות. האוסף מתעד במדויק את טווח השנים של תכתובת האם עם הדודה מאמריקה, על תועפות בוליה הכפולים והשלמת הסדרות העמלנית שבה, ואת קיבוץ הנדבות מן השכנים, שתרמו באופן שיוויוני בולים מצרפת ומהונגריה לכל ילדי השכונה. האוספים שלנו כמו נולדו מן הריק. העולם שבהם קטן וצעיר, והאופק שלהם צר להכאיב. ברור שכמעט ואין בהם בולים ערביים, למשל. אני בוודאי עושה עוול, ובוודאי ישנם אוספים ישראליים שמספרים סיפור חיים אחר. ובכל זאת נדמה לי שיש איזה נראטיב קבוע שאוספי הבולים המקומיים שלנו מדקלמים שוב ושוב. אבל שלדי האוספים שנותרו בערימת האלבומים בחנות האוסטרית היו שונים. די היה בעתיקותם, שתומחרה בזול מעליב, כדי להבהיר עד כמה הם שונים. היה בהם ייצוג מדוד, חסכוני, למדינות ברחבי העולם - עדות לאספנות שיטתית והישגית, מקצוענית ממש, ולא לתכתובות אישיות עם איזה אדם קרוב. וכך נותרו באלבומים שבערימה, ללא דורש, בולים בני למעלה ממאה שנים ממדינות שכבר אינן קיימות מזה שנים רבות - כל מיני ממלכות לרגע וישויות אבודות באותיות קיריליות. כולן לוקטו כאקזוטיקה שיש לשמרה וקוטלגו על-ידי האספנים המתים באופן מסודר, עם הגיון פנימי עקבי. הבולים שנותרו בהם עכשיו, אלו שלא נמצאו ראויים לסחר בולים רציני בעיני בעלי החנות באוסטריה, לבטח היו זוכים להערכתם של ילדי בר המצווה הישראליים, המבודדים ונטולי השורשים, אי שם בשנות השישים והשבעים.  

זה היה הלך הרוח שלי שעה שחיטטתי שם. והנה, בתוך אחד מן האלבומים הישנים שהופשטו מכל יקרי-הערך שבהם ונזרקו בערימה ב- 10 יורו ליחידה, מצאתי מסר שכמו הוצפן במיוחד בשבילי. 


בעלי האלבום המסוים הזה הקצה דף קמצני, כאילו ללא הענקת תשומת לב מיוחדת, לבולי צלב קרס; אבל תחתם הוא בחר למקם בולים מישראל. זה ריגש אותי מאוד.  


יום שבת, 21 ביוני 2014

בצל סיפורים נשגבים

ספרה של נורית זרחי, "בצל גבירתנו", הוא ספר מרגש, ממש נפלא לפרקים. לפרקים הוא דווקא קטן וחלש, למרבה הצער. אולי הסיפורים הגדולים שבתוכו אמורים לתת מעוצמתם לסיפורים המסכנים יותר, אבל זה לא תמיד מצליח. אולי העומס המוטל על הסיפורים החזקים גדול מדי בהתחשב במערך הכולל של הספר. בסך הכל, אין כאן אלא קובץ צנום בן תשעה סיפורים, חלקם קצרים מאוד, וכולם מרווחים מאוד וגדולי-פונט; הם מסתיימים ממש במחצית הספר עם אחרית דבר מאת ד"ר שי צור, שאורכה כאורך הסיפורים עצמם.

היה לי, אם כן, הירהור כפירה. תהיתי אם אולי מוטב היה לפרסם את הסיפורים העיקריים, הנשגבים באמת, בספרון נפרד, שהיה מצדיק את עצמו ללא התנצלויות. כך, אפשר היה לאחד את כל סיפורי ההתחלה - "יחסים מסוכנים", "עוץ", "המזוודה", "בצל גבירתנו", "לא בדיוק לדעת", ואולי גם "הפסנתר" - שהם כולם ממילא מקשה אחת, חוט מחשבה אחד שנמתח, ולוותר על כל הסיפורים שחוסים בצלם. אני בוודאי הייתי שמחה מאוד לקרוא ספרון כזה. 

הסיפורים הגדולים בקובץ הם בעיקר אלו המציגים עצמם כאוטוביוגרפיים. החלשים הם בעיקר אלו המטאפוריים יותר, המרומזים, המינוריים. בתוך החזקים מספרת הדוברת בקול ברור על ילדותה ועל התבגרותה בארץ-ישראל, על עצמה והתהוותה. "כי בנוסף לפרח הציונות שפרח על הקיר הסדוק והמצוחצח, הכסיף בביתנו גם עץ הליבנה, שענפיו זימזמו ברוסית מלים אחדות שגבירתנו קלטה באווירן של אותן יבשות אותן חצתה בדרכה לכאן" ("יחסים מסוכנים", עמ' 14). פעולת הזיכרון בסיפורים הללו נוכחת ומורגשת, ובמיוחד אקט הבחירה בזכרונות מסוימים והפניית האצבע של זרחי לרבדים שנצברו בהם. תשומת לב גדולה מוקדשת ליחסי הכח בתוך הבית, המועברים בצורה משכנעת מאוד, עם שלל אמצעים להמחשת הריחוק המשפחתי. "אולי התלתל הזה, אומרת גבירתנו מכסא הגלגלים ומושכת בשערי. מאז ומתמיד, כך נדמה לי, קישרה את התלתלים שלי לכאוס, למין בוטות המופנית כלפיה" ("בצל גבירתנו", עמ' 38). ב"עוץ" לקח לי זמן להבין שרומשקה הוא למעשה אביה החורג של המספרת, ודי בגילוי המאוחר הזה כדי להבהיר עד כמה היטיב הסיפור להעביר את תחושותיה כלפיו. לעומת זאת, בסיפורים החלשים הזיכרון גם הוא חלש ומעודן, מסונן אפילו. רק מעט מן האירועים והתחושות חודר אל הקורא מבעד לאיזה ערפל. בגלל הקשרם של הסיפורים עולה החשד שזהו בעצם זיכרון גולמי, כזה שהעלאתו על הכתב היא בעיקר תרפויטית, ולא בהכרח הבנייה ספרותית. ואכן, כמעט ולא קיימת בהם אותה מסגרת המאפשרת לקורא הזדהות או הבנה. העירפול הזה עשוי להיות נכון והולם לתחושתה של זרחי, נאמן לאוירה הנחוצה לסיפור, אבל הוא אינו נדיב כלפי הקורא. הוא מדלל את הקריאה ומחליש אותה. 

הצרה עם הצעת העריכה הדרמטית שלי, להשאר רק עם סיפורי הליבה האלה, היא שהקורא היה מאבד חלק ממשפטי הזהב של זרחי. וזה אכן אובדן של ממש, כי בין כל הסיפורים, גם החלשים, משובצים משפטים יפים כל כך, משפטי פרוזה-שירה של יופי אדיר. רבים מהם נוגעים לעמדתה של זרחי כלפי פעולת הכתיבה שלה עצמה, בעבר או בהווה. למשל: 

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. 
לא, המלים רצות בשטף
עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר
זה הזיוף שבכתיבה" ("בצל גבירתנו", עמ' 43).

"העולם קיבל בחזרה את פעימת העומק שלו" ("בצל גבירתנו", עמ' 62).

"באמת, מי זקוק למה שחש מישהו אחר... - אבל... יש אנשים...
היא מקווה שעד סוף המשפט האנשים הללו יתעוררו לחיים" ("פסטיבל", עמ' 65). 

"האם אני מדברת על המאבק המתמיד בין התשוקה להתבטא לבין הפחד לבלוט"? ("הפסנתר", עמ' 85).

נורית זרחי / בצל גבירתנו

יום ראשון, 15 ביוני 2014

כמו שיודעים, ככה אני יודעת; מתן חרמוני / ארבע ארצות

אני מכירה את רחוב ארבע ארצות בתל אביב של היום, ונדמה לי שאני מבינה איך יכול להתחבא בו דבר כזה. מן ספר כזה, עם תדר כזה, תזזיתי ומיואש, ודיבור בקצב חולני, רפטטיבי, מצד אחד סלחני ונדיב כלפי חולשות הדובר והסובבים אותו, ומצד שני שש לעלוב בעצמו ובזולת כל מיני עלבונות ציוריים. זאת השפה העסיסית ששם חרמוני בפי הגיבור, יהושע רדלר, ולי נדמה שממש כך אמורה הייתה להשמע העברית לו הייתה יידיש. איך אני יודעת? כמו שיודעים, ככה אני יודעת. זה, אגב, משפט שחוזר על עצמו הרבה מאוד בספר. ספק אמרה ביידיש מעוברתת, ספק לופ פנימי של רדלר. יש לא מעט אמרות כאלה, והן רק הופכות ליותר ויותר משכנעות ונגישות ככל שהקריאה נמשכת. כי רדלר חוזר על כל דבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם גובר החשש של הקוראת לשפיותו, ואז כבר חייבים להמשיך ולקרוא. ובאמת, למה שישאר שפוי, בתל אביב הבוגדנית הזאת של שנות האלפיים? כתבי יד אובדים בה בדואר והמיילים נכתבים בה במשורה ואין לבטוח בהם. 

זה ספר מצוין, באמת. הוא מצליח לשמור על קלילות המעשייה היידישסטית, המתבדחת על חשבון איזו אומללות יהודית גנרית, ולצד זאת, יש בו גם כיסים עמוקים של סאבטקסט, פזילות גבוה למעלה וביקורת מכאיבה על תל אביב של מטה. ולצד כל זה, חרמוני שותל גם שפע עקיצות כלפי עצמו וכלפי שלל בני דמותו המאכלסים את הספר. והכל מאוד נחמד. 

יהושע רדלר, סופר עברי הכותב על עולם היידיש שלא הצליח מימיו לפרסם ספר או אפילו לסיים כתב יד, נכנס אל החיים שהשאיר מאחוריו קשיש שמת. לא סתם נכנס, אלא ממש לובש את חליפותיו של המת, קורא את מכתביו ואוכל מהקטניות שלו. וזה לא מקרי, כי רדלר מסביר: "כן, אפשר להכביר מלים ומלים על סופר שמבקש לכתוב רומן והמלאכה לא צולחת בידו... על הפרקים וקרעי העלילה שהיו בידי אומר רק זאת - שוו לנגד עיניכם ערמת בגדים: מכנסיים, חולצה... החולצה תחובה במכנסיים, הסוודר מרושל עליה... אבל בתוך כל הבגדים האלה אין איש, אין דחליל בתוכם אפילו" (עמ' 33). אבל הנה, אל תוך הבגדים הריקים האלה הוא בכל זאת נכנס, הסופר הכושל הזה, ולפעמים גם השד שלו, נחום, גם הוא נכנס אליהם. אבל זה לא ממש עוזר ליהושע רדלר, כי חליפותיו של המת אמנם כן מביאות עמן את העלילה שנקרמת לה מתוך העליבות התל אביבית, אבל לא המת, ואפילו לא השד, אינם הופכים לסופר יידיש רב-תהילה מן הסוג הנכסף. בעצם, אפילו לא לסופר עברי מן הסוג הנכסף. אולי מין מת סלב שכזה על חליפותיו ממתין להם ברחובות הסמוכים, אולי ברחוב איציק מאנגר, אבל דווקא לא בארבע ארצות. רק צרות מחכות בארבע ארצות. אשתו של רדלר עזבה אותו. נושיו רודפים אחריו. השד דורש ממנו שיתחלק במשאביו המוגבלים. זה לא שאלוהים נטש אותו, אלוהים אפילו לא מוזכר כאופציה. החיים דוחפים את יהושע רדלר למקומות שסופרים יהודיים מוסריים מקווים להמנע מהם. תל אביב שלו נעלמת לו כל הזמן, מהבהבת הבלחים של השוחט היהודי בכפר באירופה של המאה ה- 19, יורד עליה כל השלג של ורשה מתחילת המאה, ציורי שאגאל מתממשים בה ומתערבבת בה ניו-יורק של מלמוד, של קווליר וקליי, של תולדות האהבה של קראוס ולפעמים גם חשש לאיזה רמז אמריקני זול יותר, כמו מועדון קרב. וזה חשוב, כי נדמה שכל היידיש הזאת איכשהו לא הייתה מגיעה דווקא עכשיו לסצנה הספרותית של תל אביב המודרנית אלמלא הייתה עולה בזמנו על ספינה לניו-יורק, להציל את נפשה ואת זיק ההומור שלה. נדמה לי שאם הייתה היידיש עוגנת רק לחופי תל אביב, הייתה בוודאי מתייבשת ומתה לגמרי, בלי שום סיכוי שתקום לתחייה בתל אביב של היום כמו איזה נחום (תקום). ובאמת, הקוראת הזאת סבורה שהסופרים היהודים האמריקאיים, הישנים והחדשים, הם שהצליחו לשים חותמת אופנתית על תחיית היידיש הנוכחית בישראל, וחרמוני חב להם הרבה מאוד. כמו שאומר בצלאל, פרח סופרים (שיהושע רדלר מאשים בהזנחת מקצועית שהובילה לרדיפתו של יהושע בידי המשטרה): "יידיש זה עכשיו חומר חזק. בשנה שעברה ערבית הייתה במודה, ועכשיו יידיש" (עמ' 222). אכן. 

החילוניות הייידישסטית של חרמוני מסתדרת מצוין בתל אביב, אפילו אם היא שזורה בעל-טבעי ובשדים יצריים שקוראים להם נחום. חרמוני אולי חב הרבה לסופרים שהחיו את תהילת היידיש בספרות העכשווית באמריקה, ויהושע רדלר אולי חב הרבה לסופרי היידיש של פעם, אבל בסופו של דבר מי שחי על חשבון הזולת הוא דווקא הנחום הזה. מעכשיו כולנו נחשוד בכל הנחומים שמתהלכים בינינו בצפון דיזנגוף, ובמיוחד בשובבים שבהם. אולי הם בכלל שדים דוברי יידיש שמנסים לחיות על גבם של הסופרים העבריים שמגרדים פה את פרנסתם בין הנושים.    

מרחוב ארבע ארצות אפשר לרדת לארלוזורוב, לקחת אוטובוס ולהגיע צ'יק צ'ק לדגם ועד ארבע הארצות בבית התפוצות

מתן חרמוני / ארבע ארצות


יום רביעי, 28 במאי 2014

שירה טובה, רצח נחמד

למה זה כל כך כיף לקרוא על רצח שמתרחש בסביבה הקבועה שלי כבר מעל לעשר שנים? אני לא יודעת, אבל זה באמת כיף. רק עכשיו קראתי את ספרה המפורסם של בתיה גור, מוות בחוג לספרות, ופשוט נהניתי באופן מטריד. זו תעלומה בלשית על רצח כפול שמתרחש בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, אי שם בשנות השמונים. הנרצחים הם דוקטורנט ופרופסור סלב, והיצרים בחוג לספרות רוחשים - כבוד, קרדיט, בגידות, וגם סתם תהיות כלליות לגבי משמעות החיים. ובאמת, לא רק תעלומות בלשיות זוכות לפתרון בספר. על הדרך קיבלתי גם פתרון לתעלומות אלמותיות באמת: למה כותבים מבריקים לא תמיד מסוגלים לשפוט את ערך יצירתם הם, ומהי שירה טובה. את התשובות מציעה דמותו האבהית של פרופ' קליין, בעודו קוצץ סלט ומטגן לבלש חביתה בביתו הנעים ברחביה. מיכאל אוחיון, הבלש, ונדמה לי שגם הסופרת - ממש נמסו כאן, ובלי ספק - גם אני.

"מה זה שייך? היא מוכשרת למחקר, אבל איננה מוכשרת ליצירה. אלה שני תחומים שונים"..."התכוונתי... איך יתכן שהיא עצמה לא ראתה עד כמה הם גרועים, השירים." קליין הנהן וחייך. "אין לזה כל קשר לכשרון," פסק, "אדם איננו יכול לדעת מה ערכם של הדברים שהוא יוצר אלא בפרספקטיבה, במבט לאחור, לפעמים... היוצר שקוע ביצירותו, מדבר מנהמת לבו... דרוש מרחק מסוים כדי להעריך את יצירתך שלך" (עמוד 178).

ואחר כך:

"שיר טוב מאפשר לקורא לחוות חוויה של גילוי ופענוח משמעויות סמויות, ההולכות ומתבהרות ככל שהוא מעמיק בקריאה....הדבר הראשון הוא מה שמכונה סימבוליזציה, כלומר שימוש במושג או בתמונה ש'חותכים', או 'משיקים', או 'מקפלים' בתוכם מושג אחר או תמונה אחרת...וישנו עוד מרכיב... קונדנסציה, כלומר עיבוי. יצירה גדולה באמת יכולה להכיל בתוך מושג אחד מושגים אחדים, או חוויות אחדות, אוניברסליות. לאה גולדברג אמרה ששיר הוא 'ביטוי צפוף'...הסימבוליזציה והקונדנסציה מאפשרות הפשטה ופתיחות לתחומים אחרים... הדבר השלישי שתמצא ביסוד כל יצירת-אמנות טובה הוא מה שנקרא התקה, העברת רגש מתחום אחד לתחום אחר. כך מצליח אמן ליצור הכללה... והיא המעניקה לחוויה של הדובר בשיר ממדים קולוסליים" (עמודים 183-184).

מה אומר, גם לי וגם לבלש זה עזר.

ולמרות כל זה, בסיום הקריאה, אחרי שהכל נפתר והסתיים, בכל זאת נותרתי עם תחושה לא נוחה. לא, אף חוט בעלילה לא נותר פרום, אלא שהיה איזה אנכרוניזם קטן שנשמע לי, הקוראת בשנות האלפיים, פשוט לא אמין בצורה מחפירה. לא העדר הטלפונים הסלולריים ולא העדרו של האינטרנט, שבלי ספק היו עוזרים למנוע כמה משברים בחיי הדמויות המסכנות, לא הם; עניין אחר הדליק נורות אדומות. איך יכול להיות שמוקצות שתי מזכירות במשרה מלאה לחוג א-ח-ד במדעי הרוח? משהו היה שם מוזר מאוד, באקדמיה של שנות השמונים.

מוות בחוג לספרות / בתיה גור  

יום שני, 26 במאי 2014

רשימת פרסי פרוזה עברית

הנה רשימה שאספתי, חברה לרשימת פרסי השירה בעברית, שמרכזת את פרסי הפרוזה שאני מכירה. תמיד שווה לנסות. כמו בפרסי השירה, גם כאן יש פרסים מיוחדים לתמיכה בהוצאה לאור. מוזמנים לשלוח לי עדכונים ותיקונים.
שם הפרס
מטעם
דרישות
מועד הגשה
ספיר (מפעל הפיס)
מפעל הפיס
ספר ביכורים או הספר הטוב ביותר (ההוצאות מגישות)
יוני
הרי הרשון
האוניברסיטה העברית
לתלמידי האוני'
אפריל
סמיט
כתב העת מקף
קובץ סיפורים או רומן בן לפחות 35,000 מלה, כותבים שטרם פרסמו ספר פרוזה
תחרות הסיפור הקצר של הארץ
עיתון הארץ
פרס ברנשטיין
קרן ברנשטיין (מו"לים)
2014 – השנה ינתן על רומן (שפורסם או ככתב יד) ומחזה
ינואר
פרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול (זה כנראה פרס ראש הממשלה?)
משרד התרבות והספורט
סופרים שכבר פרסמו לפחות שני ספרים (שירה, סיפורת, מחזאות, מסה, ביקורת ועריכה ספרותית)
פרס חדש של חוק הספרים
?
קטגוריית פרוזה
פרס אס"י (איגוד סופרי ישראל) לחברי איגוד הסופרים
איגוד סופרי ישראל
חברי האיגוד
פרס טשרניחובסקי לתרגום
עיריית תל אביב
בעיקר לתרגום ספרות מופת משפות עתיקות במקורן, ספרים שפורסמו עד לפני שנתיים
פרס ביאליק
עיריית תל אביב
ספרים שפורסמו עד לפני שנתיים לפי התאריך העברי. ספרות יפה, בעיקר פרוזה, כולל שירה
פרס ברנר
אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל
מדי פעם יש קטגוריית פרוזה
מרץ
פרס קוגל
עיריית חולון
ספר פרוזה שיצא עד לפני שנתיים, הסופרים או ההוצאה מגישים
מאי
פרס רמת גן לספרות
עיריית רמת גן
גם פרוזה וגם שירה, אולי (?) יש גם קטגוריית ביכורים
נובמבר
פרס הנשיא לספרות
נשיא המדינה בשיתוף האוניברסיטה העברית
ספר בחמש השנים האחרונות
פרס ירושלים לפרוזה על שם ש"י עגנון
עיריית ירושלים
פרס ירושלים לספרות יפה על שם זבולון המר
עיריית ירושלים
פרס לירושלמים בלבד, על ספרים שטרם פורסמו
פרס על שם ש' שלום
עיריית חיפה
לעידוד היצירה של משוררים וסופרים ישראלים
קרן יצחק לייב גולדברג לתרבות ולספרות
הקרן הקיימת לישראל
עידוד בהוצאת ספרים, פרס ליצירה ספרותית שנתפרסמה
?
קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות
קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות
תמיכה בהוצאה לאור של ספרים בתחום הסיפורת והשירה, לתל אביביים (צריך כבר שיהיה בית הוצאה שהסכים)
לאורך השנה
פרס ע"ש שלמה טנאי לעידוד פרסום היצירה ליצירה ספרותית
אקו"ם
לחברי אקו"ם בלבד, מועמדות אחת בכל קטגוריה מדי שנה
ספטמבר?
פרס ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום הסיפורת
אקו"ם
לחברי אקו"ם בלבד, מועמדות אחת בכל קטגוריה מדי שנה
ספטמבר?
פרס זאב לספרות ילדים ונוער
האגודה למען החייל, בית אריאלה ומשרד החינוך
פרס גפן
האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
ספרי וסיפורי המדע הבדיוני הטובים ביותר
תכנית פרדס
הספרייה הלאומית
מלגה קבועה לסופרים שפרסמו ספר פרוזה ראשון, בתמורה ליומיים עבודה בספרייה הלאומית
חדר משלך – סטודיו לכתיבה
עיריית תל אביב-יפו
שלושה מחברים מקבלים חדר עבודה בספריית מגדל שלום לשלושה חודשים (לצורך כתיבת יצירה ספציפית)
ועוד כמה עדכונים:
תכנית פרדס - מלגת כתיבה בספרייה הלאומית
פרס מכללת ספיר לכתיבה צעירה (עד גיל 30)

פרס עידוד היצירה הספרותית בין מדענים (מכון ויצמן, ע"ש עפר לידר)
חדר כתיבה במגדל שלום
פרס חדש של משרד התרבות בעקבות חוק הספרים