אח, געגועי ליונדאלאר. כשהתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית הוא עוד היה חי בלבי, יונדאלאר, גיבורה האהוב של סדרת הספרים של ג'יין מ. אואל, "שבט דב המערות". זאת סדרת ספרים בלתי-נשכחת עם תיאורים גרפיים (באופן מערער ממש) של רומן בין עיילה, הומו-ספיאנסית אמיצה שגדלה בין ניאנדרטלים, לבין יונדאלאר, ספיאנס רגיש וחסון. הספרים האלה, לצד הרבה ספרי פנטסיה ומדע בדיוני אחרים, היו חלק אדיר מרשימת הקריאה שלי עד הצבא, ואין ספק שהם דרבנו אותי ללמוד ארכיאולוגיה. בשנה הראשונה באוניברסיטה עוד הייתי שואלת בשיעורי המבואות, ברצינות גמורה, שאלות שקשורות למציאות המתוארת בסדרת הספרים של אואל.
לא הכרתי אותו קודם לכן, אבל מסתבר שיואב בן-ארי למד במכון לארכיאולוגיה כמה שנים לפניי, ונדמה לי שהוא ניזון בצעירותו מרשימת קריאה דומה מאוד לשלי. הרבה מהקסם המשכנע של "שבט דב המערות" חי גם בסיפורו הקצר של בן-ארי, "סיפור גרעין". גם אצל בן-ארי אנחנו מוזמנים לבקר בארץ מראה אידילית - ישראל הפרהיסטורית - ולהתמסר לזמן הבראשית האבוד שבו בני אדם (ניאנדרטלים או ספיאנסים) עדיין היו בני אדם. הנה עקבותיהם, ממש כאן מתחת לרגלינו, מעידים על ימי התום שאבדו, שבהם חברים טובים נעו במיומנות במשלחות ציד אמיצות וליקטו מכל טוב הארץ כדי לזכות באהבת בת השבט היפה. אלו ילידי הארץ האמיתיים, הראויים, מרגישים את רגשותיהם האנושיים בכל עוצמתם מבלי להכבל במוסכמות המודרניות. השייכות השקטה אל נוף הטבע מגלמת גם את נוף חיי הנפש שלהם, נקי מרעשים מודרניים. המצלמה כמו-מתעכבת על האופן שבו הגיבורים הפרהיסטוריים מחזיקים בחפציהם הבודדים בידיהם הטובות, מלאות הכבוד. כאן מרוכז הפטישיזם שאמור להצדיק את האופן שבו אנחנו כיום, במחקר הארכיאולוגי, משתמשים בחפצים האלה, בשרידים החלקיים האלה, כדי להעלות באוב את הגיבורים האבודים שלנו. כל זה הוא אוריינטליזם פרהיסטורי נעים, נינוח ומושך לב. הוא כה רחוק עד שאין צורך להלך בו בזהירות, בפוליטקלי-קורקטיות. בן-ארי מזמן את ימי התום האלה בתחבולה עדינה, כי ההתרפקות על הזמן הפריהסטורי היא גם שחזור נאמן ומלא רגש של ימי התום האבודים שלנו, הקוראים/כותבים ילידי שנות השבעים והשמונים, שספרות הפנטזיה הזו, הארוטית, הנאיבית והאוטופית, מקודדת עמוק בד.נ.א. שלהם.
"סיפור גרעין" איננו רק הומאז' נוסטלגי לשבט דב המערות, אלא מעשה ארס-פואטי מורכב ומרובד. הסופר אינו מאפשר לנו להשאב אל הפנטזיה האוריינטליסטית-פריהסטורית בלב שלם. החל מן הפסקה הראשונה הקוראים מאבדים את אחיזתם: הסיפור המהורהר אודות משלחת הצייד בימי קדם נקטע בהערות שוליים תיעודיות, ארכניות באופן מבלבל, לכאורה לא-פרופורציונאלי. בהערות השוליים מספר בן-דמותו של בן-ארי, תלמיד לארכיאולוגיה פרהיסטורית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, על האופן שבו הוא כותב את הסיפור תוך כדי לימודי הפריהיסטוריה של ארץ-ישראל. הסיפור הבדיוני, המפליג בדמיון אל הבלתי-אפשרי, מייד מצטייר כאלטרנטיבה חתרנית למתודת המחקר האקדמית ולהכשרה המקצועית שבן-ארי מקבל בזמן הכתיבה. כנדרש במחקר אקדמי, בהערות השוליים בן-ארי מפרט את מקורותיו. הוא נוקב בשמותיהם האמיתיים של חבריו ומוריו, מתאר מקומות אמיתיים, ונזכר באירועים שלפחות לכאורה התרחשו באמת, או היו עשויים להתרחש. בניגוד לרגשות הפשוטים, הבלתי-מתנצלים שהוא שם בלבם של הקדמונים, לבן דמותו הסופר הוא מעניק טון אפולוגטי, מהסס, כאילו הוא מרכין ראשו, מתוודה ומחשל עצמו כאשר אינו יכול לעמוד בחובת ההצדקה האקדמית, כאשר הוא חושש שהוא נכשל לעגן את בחירותיו האמנותיות במידע ארכיאולוגי מבוסס. וכך מתפתח מתח, ממש מתח פיזי, בין הניסיון לקרוא בסיפור כסיפור פרהיסטורי לבין הניסיון לקרוא בו בקצב הערות השוליים. זוהי אותה חווית קריאה מתוחה ומקוטעת המוכרת לנו מקריאת מאמרים אקדמיים: ריצתה של העין בין השורות הספורות המודפסות באותיות גדולות בטקסט הראשי לבין הפסקאות המתמשכות בהערות השוליים, על דפוסן הזעיר והאופן שבו הן אוחזות בדאגה בעשרות קצוות החוט שלהן, חוששות להרפות. אותה תנועת הקריאה המדלגת מלמעלה למטה, שהיא הניסיון הטעון לדובב את הכותב האקדמי, לדרוש ממנו שיסביר לנו את בחירותיו ויענה לנו על שאלותינו בהערות השוליים שלו, שיבטיח לנו שהוא חשב על השאלות שלנו עוד לפנינו. והנה, גם כאן: העיניים קופצות מראש הדף אל ההפניות ללא הרף, מחפשות בהערות השוליים את ההצדקה לתיאורי הנוף הפרהיסטוריים, לבחירת השמות השבטיים, לטקסים המתוארים בסיפור, ולשיחזור שנעשה כאן לאבני הצור בידיים אנושיות אבודות.
אלא שבן-ארי אינו כותב מאמר אקדמי, או אפילו סיפור אוטוביוגרפי על כתיבה. אין בו רצון אמיתי לגרום לקורא להאמין כי סביר שכך היה בישראל הפרהיסטורית, עם משלחות הציד והטקסים של שבט דב המערות המקומי הזה. הוא עצמו אינו מוקסם מן הדימוי האידילי שיצר, לא לגמרי, והוא אינו מעמיד את עצמו למשפט הקוראים בנאומי הערות השוליים שלו, לפחות לא בלב שלם. מטרתו היא אחרת: לחשוף את ערוות המבט שלנו לאחור. בן-ארי מעמת את כל קולותיו, קולות המתבגר הנמלט אל הפנטזיה, קולות תלמיד הפרהיסטוריה השקדן, קולות הסופר המחפש שלו - עם מגבלותיהן-הן, ולאף אחת מן הפרסונות שלו לא מוענק כח החזרה בזמן, ואין להן מונופול על "האמת". המבט לאחור סגור בפנינו תמיד, כי השתקפויותינו-שלנו מסתירות לנו. ובמובן זה, בן-ארי עושה מעשה ספרותי מפתיע ומתוחכם. נדמה לנו שהוא רותם את הנראטיב האקדמי כדי להעניק לסיפור הבדיוני שלו משנה-אמינות, אבל הוא בעצם רוקם היררכיה כוזבת. למעשה, הוא כותב את הערות השוליים כתת-זרם של הרומן הפריהסטורי, כשכבה קדומה ונסתרת, בדיונית כמותה וזהה לה במעמדה. ככל שהערות השוליים מסתעפות, ככל שהוא מתאמץ יותר לתעד נאמנה את הכשרתו האקדמית, לפרט בדקדוק רב יותר את התלבטויות הכתיבה של הסיפור, הנראטיב האקדמי רק הולך ומאבד מתוקפו. תחת שהמחקר האקדמי יצטייר כדרך האמינה, העדיפה, לשיחזור האמת הפרהיסטורית, הוא רק הופך לאנושי ומוגבל יותר, יצוק בדמותם של האנשים העוסקים בו, הלומדים ומלמדים אותו, כבול למקריות הגילוי הארכיאולוגי, לתנאים הפרוזאים של אכסון הממצאים וקיטלוגם.
בכתיבתו בן-ארי עוסק הרבה בחזרה בזמן, בקשר הכואב שבין החיפוש הארכאולוגי לבין הכאן והעכשיו. בסיפור הזה, הבחירה בזירה הפריהסטורית מצליחה לנתק אותנו ממשקעי המקרא, מכובד משקלו של החיפוש הלאומני שלנו בישראל כיום. השקט האסוציאטיבי שבחזרה לזמנים פרהיסטוריים מצליח לעמת אותנו, הקוראים, עם מגבלות החזרה בזמן, וכמו-מגחיך את האחיזה העיקשת שלנו במקרא כזמן חי. הנה, חייגנו בטעות מעט אחורה מדי, ואין כבר פלסטינים ויהודים בירושלים, אלא ניאנדרטלים שמשוטטים בטבע ועורגים לבת השבט המחכה להם בחום המדורה. כך הופך "סיפור גרעין" למסע פנימי מבריק, שמחנך אותנו בעדינות, מבלי ליפול לבורות דידקטיים, אודות השימוש שלנו בארכיאולוגיה ואודות מגבלות המבט שלנו לאחור.
* הקריאה ב"סיפור גרעין" היא חלק מפרויקט "עברית ארכיאולוגית". לפרטים נוספים, ראו כאן.
יואב בן-ארי, "כל הוורידים הולכים אל הלב", הוצאת אפיק, 2013
