מרד חברתי בימי קדם - כתבתי ב- ynet

לקריאת הכתבה ישירות ב- YNET

חורבן הוא בדרך כלל אוצר מבחינתם של ארכיאולוגים. לא נעים להגיד, אבל הרס מוחלט ופתאומי, כזה שלא מותיר לתושבים זמן לנקות אחריהם, להחביא חפצי יוקרה או לארוז את הפקלאות לקראת התחנה הבאה, הוא סוג ההרס המועדף לצרכי מחקר. חורבן כזה בדרך כלל מצליח להסגיר לא מעט היבטים נסתרים מחיי היומיום של התושבים הקדומים: סוגי הכלים בהם השתמשו, היכן החפצים נשמרו במקור והפעילויות שהתרחשו במבנה מסוים. אם יש לארכיאולוגים מזל, החורבן גם תורם להבנת התאריך המדויק שבו נסתיים היישוב באתר. אבל בדרך כלל כל זה לא עוזר לארכיאולוגים לפתור שאלה חשובה לא פחות: מדוע חרב האתר, ובידי מי?

מבין שלל התיאוריות שמבקשות לספק הסבר לשאלות של חורבן באתרים ארכיאולוגיים, אחת התיאוריות שזכתה לפני כחמישים שנה לפופולאריות רבה הייתה תיאוריית "מרד האיכרים" שקידמו החוקרים האמריקאיים מנדנהול וגוטוולד. לפי התיאוריה, שהושפעה ממרידות עממיות בהיסטוריה המודרנית ובעיקר מן המרקסיזם, אומת ישראל צמחה מתוך תנועה מהפכנית של עמך שביקש להפיל את השלטון הכנעני המושחת לטובת חזון לאומי ודתי חדש – האמונה באלוהי ישראל. עם הזמן וחילופי האופנות סר חינה של תיאוריית "מרד האיכרים", שלא הצליחה לבסס באופן משכנע את הקשר בין "תורת המעמדות" לבין התפתחותה של הדת הישראלית. יחד עם זאת, משהו בגרעין התיאוריה נותר רלוונטי מאוד לשאלות ארכיאולוגיות: עצם ההתייחסות למעמדות הנמוכים כגורמים המשפיעים על תמורות סוציולוגיות ואידיאולוגיות בחברות הקדומות.

תופעה שכזאת בחנה ד"ר שרון צוקרמן מן המכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית, שחקרה את חורבנה של העיר חצור בסוף תקופת הברונזה המאוחרת ("התקופה הכנענית"), במאה ה- 13 לפנה"ס, וגילתה רמזים למרד עממי באליטות השולטת - מרד שאולי הוביל להתמוטטות המערך השלטוני בעיר שכונתה "ראש כל הממלכות" במקרא (יהושע יא, י). במאה ה- 18 לפנה"ס החלה חצור לבלוט בחשיבותה אל מול שאר ערי המדינה המקומיות בארץ-ישראל: שטחה העצום הוקף בסוללת עפר, נבנו בה מבנים מונומנטאליים, ביניהם מקדשים וארמונות מרשימים, ונוספו לה שכונות מגורים משגשגות. מקורות כתובים, כמו תעודות מארכיון העיר מארי, כיום בסוריה, הדגישו את תפקידה במערך הדיפלומטי המשגשג של אותה תקופה, ואורחים ושגרירים מרחבי המזרח הקדום הגיעו לבקר בה. בעיר נשמרה הפרדה ברורה בין העיר העליונה, בה התגוררו כנראה האליטות, לבין העיר התחתונה, בה נראה כי חיו האנשים הפשוטים. חצור בלטה בעושרה ובגודלה עד לסופה של המאה ה- 14 לפנה"ס, אך מתישהו במהלך המאה ה- 13 לפנה"ס חל בה מפנה מסתורי: בניגוד לפאר שאפיין את חצור בעבר, שכבת חייה האחרונה של חצור עמדה בסימן הידרדרות והזנחה. ניכר כי הפסיקו לתחזק את המבנים המונומנטאליים, וכי הפעילות במקדשים השתנתה באופייה והצטמצמה מאוד. לדעתה של צוקרמן, האתר לא מצא את סופו בחורבן אלים ופתאומי, כפי שהציע בשעתו יגאל ידין, שהאמין כי בני-ישראל הם שהחריבו את חצור הכנענית, אלא דווקא בהרס הדרגתי ומצטבר שנבע מתהליכים חברתיים פנימיים והוביל, בסופו של דבר, לנטישת האתר. הסיבה, לפי צוקרמן, יכולה להיות העול הכלכלי הכבד והמתמשך על בני המעמד הנמוך בחצור. "התנאים הכלכליים בארץ-ישראל הפכו להיות לבעיתיים", מספרת צוקרמן. "על-מנת לבסס את מעמד האליטות היה צורך בניצול אינטנסיבי של בני המעמד הנמוך, ונראה כי בסופה של התקופה, עם שינוי המערך הכלכלי באזור כולו, הנטל הפך לגדול מדי". העדר סימני לוחמה וכלי נשק בשכבת החורבן עשויים לתמוך בטענה שסופו של האתר נבע מתהליכים פנימיים, ולא עקב התקפה חיצונית.

כמובן, יש לזכור שבימי קדם הנטל על המעמדות הנמוכים לא הסתכם בהפרשת אחוז מתוך ההכנסה, ולפעמים צריך היה לשלם גם בזיעה. המונח המקראי "מס עובד" מתייחס, כנראה, לתקופת שירות של עבודות כפייה שהייתה נהוגה במזרח הקדום. תושבי ממלכה, המיוחד תושבים כבושים, היו חייבים במס עובד למלכם, כפי שדרש המלך שלמה מאוכלוסיות מסוימות (מלכים א ט, כא). גם המונח "סבל", המופיע במקרא (כמו "סבל בית יוסף", מלכים א יא, כח) ובארכיון מארי, מציין, כנראה, עבודת כפייה שכזאת. התשלום בעבודת פרך היה נפוץ מאוד: חוקרי מצרים העתיקה יודעים לספר על ערים מיוחדות שנבנו יש מאין כדי לאכלס את המוני העובדים שנדרשו לבניית פירמידות, אותן אחוזות קבר מפוארות שנבנו למשפחות המלוכה, לאצילים ולפקידים גבוהים. יש המאמינים כי העובדים הללו לא היו עבדים של ממש, אלא אזרחים מצריים מן השורה שנדרשו להקדיש תקופה מסוימת מחייהם לעבודה ציבורית, בגדר מס.  

אז יציאת מצרים הייתה או לא הייתה?

לקריאת הכתבה ישירות ב- ynet

לא מעט תיירים ישראליים שמגיעים לבקר את שכנינו במצרים (בזמנים רגועים יותר, כמובן), משקיפים על הפירמידות בסיפוק. לתיירים היפנים והשוודים שלצדם הם עשויים להעיר בגאווה בלתי מוסתרת, "רואים את האחרונה משמאל? את זאת סבא-רבא-רבא-רבא שלי בנה בעצמו. עד היום עוברת לנו במשפחה נטייה לפריצת דיסק". למרבה ההפתעה, בסיפור המקראי אין שום אזכור לכך שבני ישראל הם אלו שבנו את הפירמידות, למרות שעבור רבים מאיתנו אחוזות הקבר הפלאיות הללו הן סמלה המזוהה ביותר של מצרים העתיקה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר לנו בהגדה, ואכן, סיפור יציאת מצרים מסופר מחדש סביב שולחנות הסדר מדי שנה בשנה. אבל האם הוא מתעד אירוע שהתרחש במציאות? לאורך השנים ניסו חוקרים רבים לעגן את הסיפור המקראי במציאות היסטורית ולהביא עדויות מוחשיות ליציאת מצרים.

על-פניו, המקרא דווקא משופע בפרטים אותנטיים שמצביעים על כך שסיפורי ירידתם של בני יעקב למצרים, חיי יוסף בחצר פרעה ושהותם של העברים במצרים נכתבו על רקע הכרות אמיתית עם המציאות המצרית; יש גם האומרים כי שמן של דמויות רבות מסיפור יציאת מצרים משקף שמות מצריים, כמו למשל משה (שם שפירושו גם במצרית הוא "שולה ממים") ומרים (שם שמשמעותו במצרית עשויה להיות מובנת כ"אהובה"). האם גם במצרים נמצאו עדויות המקבילות לתיעוד המקראי? לכאורה, נדמה כי ישנן לא-מעט עדויות התומכות באמיתות הסיפור - בתקופות שונות במצרים העתיקה אכן מתועד רעב כבד שהביא להגעתם של נוודים, המתוארים ככחושים באופן חולני, לבקש מזון במצרים; שיירות של כנענים, לבושים בכותנות פסים צבעוניות, המזכירות את כותנת הפסים של יוסף, מתוארות כמגיעות למצרים למכור את מרכולתן; שמות "ערי המסכנות" שבנו בני ישראל, "פיתום ורעמסס", מזכירות את שמה של העיר המצרית האמיתית "פי-רעמסס", שפירוש שמה במצרית הוא "בית רעמסס", שכמו ערים מצריות אחרות, נבנתה יש-מאין על-ידי עובדים ששהו במחנות זמניים; וישנם תיאורים מצריים של תקופה בה הנילוס היה אדום כדם או שבה הארץ שרתה בחשכה, באופן המזכיר מאוד את תיאורן של עשר המכות במקרא, ואפילו רמזים למנהגים מסוימים הקשורים לבנים בכורים.

אלא שכל העדויות הללו, ורבות אחרות מסוגן, מתייחסות לקבוצות אתניות מגוונות ולתקופות שונות בהיסטוריה של מצרים (ונזכור כי גם מן המקרא עצמו משתמעות לפחות שתי ספירות שונות של זמן יציאת מצרים), וקשה מאוד לגזור מהן ביסוס חד-משמעי לאירוע בודד שיתאים לסיפור יציאת מצרים, או לעצם שהותם של בני ישראל במצרים. בהעדר אזכורים ברורים לנוכחותם של עברים במצרים, נוהגים חוקרים רבים להתייחס לאזכורים לנוכחות כנענית במצרים העתיקה כאל עדות אפשרית לסיפור המקראי - אך אפילו שאלת הנוכחות הכנענית במצרים אינה מובהרת דיה. האגיפטולוגים (חוקרי מצרים העתיקה) חלוקים ביניהם, למשל, לגבי שאלת קיומם של עבדים כנענים בתקופות הקדומות במצרים: יש אמנם עדויות רבות לכנענים שעבדו באופן מסודר במצרים והתגוררו בה, ואפילו למשרדים מיוחדים שטיפלו בכניסתם של עובדים זרים, בתחום עיסוקם ובאשרות השהייה שלהם, אך רבים מאמינים כי הם עבדו במצרים מרצונם החופשי. ייתכן כי כמו אזרחים מצריים אחרים, הם היו חייבים בתקופות מרוכזות של שירות ובמס עבודה כפוי למען המדינה, אך קשה להגדירן כעבדות של ממש.

אחת התיאוריות המפורסמות ביותר בנוגע לאמיתותה ההיסטורית של יציאת מצרים טוענת כי יש לזהות את בני ישראל עם שושלות מלכים זרים שהשתלטו על מצרים לתקופה מסוימת במהלך האלף השני לפנה"ס. המלכים הזרים הללו, המוכרים בשמם "החיקסוס" (שיבוש יווני שמשמעו ה"מלכים הרועים" לתואר המצרי "שליטי הארצות הזרות") הוצעו כבר על-ידי יוספוס פלביוס כמקור אפשרי לסיפור יציאת מצרים. פלביוס הביא את דבריו של ההיסטוריון בן המאה ה- 4 לפנה"ס, מנתון, שכתב על השתלטותן האלימה של שושלות החיקסוס על הממלכה הגדולה ועל גירושן בבושת-פנים למדבר. ואכן, החיקסוס השתלטו על מצרים העתיקה והכתירו "פרעונים" מתוכם, זרים במוצאם, למלוך על האימפריה המצרית – עלבון שפרעונים אחריהם התאמצו למחוק ולהכחיש. החיקסוס, שנחשבו בעבר ללא יותר ממיתוס, התגלו בחפירות ארכיאולוגיות כישויות בשר ודם שהשתמשו בכלים כנעניים ובנו בסגנון כנעני וזר למסורת המצרית המקומית. בעשרות השנים האחרונות נחשפה באתר תל אל-דב'ע שבדלתת הנילוס בירתם של החיקסוס, היא אווריס, ובה נמצאו, בין השאר, חרפושיות אישיות הנושאות את השם "יעקב-הר" (או "יעקב-ער"), שמו הידוע של אחד מפרעוני השושלת, המהווה רמז נוסף לקשר האפשרי בין החיקסוס לבין הסיפור המקראי, שבו, כמובן, נזכר שמו של יעקב כאבי השבטים שירדו למצרים.

קשה לומר אם סיפורם של החיקסוס אכן התגלגל בסופו של דבר לסיפור יציאת מצרים, ואין ספק שעוד רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לשליטי הארצות הזרות הללו. ייתכן שבעתיד ימצאו עדויות ארכיאולוגיות חדשות, או אולי מסמכים עתיקים, שיבהירו את מקור סיפור יציאת מצרים ואת מקומו בהיסטוריה של מצרים העתיקה.