דוברבקה אוגרשיץ' / מוזיאון הכניעה ללא תנאי

"בגן החיות של ברלין, ליד הבריכה של פיל הים, יש תצוגה מיוחדת במינה. בתיבת זכוכית מוצגים כל החפצים שנמצאו בקיבתו של פיל הים רולנד, כאשר מת ב- 21 באוגוסט 1961. ואלה הם: 

מצת ורוד, ארבעה מקלוני ארטיק (מעץ), סיכת מתכת בדמות כלב פודל, פותחן של בקבוקי בירה, צמיד אישה (כנראה מכסף), סיכה לשיער, עפרון עץ, אקדח מים מפלסטיק, סכין פלסטיק, משקפי שמש, מחרוזת דקה, קפיץ (קטן), טבעת גומי, מצנח (צעצוע), שרשרת פלדה באורך כ- 40 ס"מ, ארבעה מסמרים (גדולים), מכונית פלסטיק ירוקה, מסרק פלדה, תג זיהוי מפלסטיק, בובה קטנה, פחית בירה (פילסנר שליש ליטר), קופסת גפרורים, נעל של תינוק, מצפן, מפתח למכונית, ארבעה מטבעות, סכין בעלת ניצב עץ, מוצץ, צרור מפתחות (חמישה), מנעול תלוי, נרתיק פלסטיק קטן לכלי תפירה. 

מול התצוגה המוזרה הזאת עומד המבקר מוקסם יותר מאשר מבועת, כמו מול ממצאי חפירות ארכיאולוגיות. הוא יודע שיד המקרה (תאבונו הגחמני של רולנד) קבעה את ערכם התצוגתי-מוזיאלי, ועם זאת אין הוא יכול להתעלם ממחשבות מרחיקות לכת, כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה".

דוברבקה אוגרשיץ', "מוזיאון הכניעה ללא תנאי", תרגמה מקרואטית דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם-עובד, 2009, עמ' 7. 

כן, אני מסכימה. הזמן הוא אוצר מתעתע. אנחנו מביטים באוסף חפצים שמתגלה בחפירה ארכיאולוגית ונדמה לנו שזוהי קומופוזציה שלמה המכילה תשובה ברורה, ניתנת לפענוח. כאילו מקבץ החפצים שלפנינו חייב להיות מכוון, שיד תבונית נעלמה הניחה אותו כך עבורנו, עד שנבוא; כאילו שיש בין החפצים יחס אינהרנטי, הכרחי ממש, שעלינו לקראו כתחביר, כסיפור בלשי אחד, ליניארי, שיש לו הגיון מובן שאנחנו יכולים להתחקות אחריו. וכחוקרת של תרבות חומרית עתיקה אני מסמנת לעצמי בתמרור תזכורת: יש לשים לב לתקווה הזאת שלנו, להרגיש כיצד היא מטה את הכף.  

בובות מן התנ"ך והמטמון ממגידו

כבר ראיתי בעבר תמונה של הבובות האלה בהרצאה של ד"ר תומאס שטאובלי מאוני' פריבורג שבשוויץ, וידעתי שאני חייבת שתהיה לי תמונה שלהן. הן נוצרו לרגל תערוכה שאצר ד"ר שטאובלי במוזיאון Bibel+Orient. עכשיו קיבלתי ממנו את קטלוג התערוכה, שכולו עמוס בשיחזורי בובות לסצנות מוכרות מיצירות אמנות מרחבי המזרח הקדום. הבובות הן בובות לבד, עורן חום ושיערן שחור, ואין להן תוי פנים; אוריינט נעים למגע הנשמר בויטרינות בשוויץ. הן תמימות כל כך ומתוקות. אני ממש מדמיינת איך יהיה כובד משקלן בכף היד, מה יהיה מגע הלבד עם פינות שלד המתכת שמתחת לעורן. הלוואי והייתה לי אחת בבית. מכיוון שהקטלוג עוסק בלבוש בתקופת המקרא, הבובות לבושות בקפידה רבה, כל אחת בבגדיה הקטנים התפורים היטב. כך גם אני, בילדותי, הייתי תופרת תלבושות לבובות שלי משאריות בגדים ישנים. אלא שכאן כל בחירה במרקם ובצבע משקפת מחשבה עמוקה, נקיטת עמדה מחקרית של ממש, לגבי איך נכון וראוי לשחזר את הדימויים הקדומים מבחינה היסטורית. אני מדפדפת בקטלוג אחוזת קסם, נדהמת מן המזרח הקדום הקם לתחייה בבובות. זה רעיון כל כך זר לעקרונות המחקר האקדמי שעליהם חונכתי, הדוגלים בחתירה לאובייקטיביות ניטראלית, המאדירים את הריחוק ושופטים לחומרה את האישי, את המתרגש. והנה מולי - אותם דימויים שאני חוקרת, אבל בבובות לבד. לא מדע קר, אלא אינטימיות אוהבת עם החומר הנלמד, ממש תחושה ביתית וחמה. נגישות כל כך חמודה וחביבה, מקרבת לבבות. לא ידעתי שגם ככה אפשר. אחרי הביקור שלי לאחרונה בפריבורג אני רושמת לפניי איזה הסבר אפשרי: זאת פשוט הנצרות האדוקה, המאמינה ללא ציניות, שניכרת שם בכל היבטי החיים. היא זו, אני חושבת, שמאפשרת את האהבה הבלתי-אמצעית אל החומר ההיסטורי, את תחושת הבעלות המנחמת הזו. הממצאים מן העבר הם רק המחשה מתבקשת לשייכות ולקרבה הגדולה המורגשת שם בפריבורג ממילא, בכל יום ויום, אל העבר הרחוק הזה במזרח התיכון.   

הבובות בתמונה שבחרתי כאן (למעלה, Abb. 41 מתוך הקטלוג) הן הקרובות ביותר ללבי שלי, כי הן מתייחסות לאובייקט שאני חוזרת אליו שוב ושוב בדוקטורט. הן שיחזור מודרני לאחת מן הסצנות המפורסמות ביותר בעולם הארכיאולוגיה המקראית, סצנת משתה על שנהב פיל שנתגלה במטמון אדיר-מימדים מתקופת הברונזה המאוחרת. המטמון הזה, המונה כמעט 400 פריטי שנהב, נחשף בחפירות במגידו כבר לפני יותר משמונים שנה (את הקטלוג המלא שלו שפרסם החופר, Loud, מעט מאוחר יותר, ב- 1939, אפשר להוריד כאן מאתר המכון המזרחני בשיקאגו). השנהב המדובר מוצג במוזיאון ישראל.

והנה, כאן למטה, אותו הקטע מתוכו שמשחזרות הבובות מן הקטלוג: השליט (הכנעני?) יושב על כס מעוטר בספינקסים ורגליו על הדום, מחזיק בסמלי המלוכה שלו - קערה או גביע שהוא מרים אל שפתיו, ופרח, כנראה פרח לוטוס, שהוא מחזיק בו ביחד עם דמות נשית העומדת מולו. אותה דמות כמו מכסה את שניהם ביחד בפיסת הבד שעל כתפיה, מגדרת אותם בנפרד משאר הדמויות. תיאור בגדיהם אכן עמוס ברמזי לבוש - טקסטורה ברודה, שוליים מעוטרים בקיווקווים, אופן נפילת בד השרוולים וסגירת מפתח הצוואר, כובדו של הבד. לכל אלה יש זיכרון חי ואוהב בבובות משוויץ.

כן, בבואת הלבד של הזוג ממגידו נדמית לי נגישה בהרבה מן הדימוי המקורי. אפילו הפרופורציות של הבובות הן כשל ילדים בעיני. פניהן הריקות פתוחות לכל פרשנות, ואיכשהו דווקא משום כך הן מסבירות פנים ונטולות איום. הכל פתור בהן. היד כמו נשלחת לאחוז בהן. הן נוכחות, ממשיות. ואילו השנהב האמיתי, שאליו אני חוזרת שוב ושוב במהלך העבודה על הדוקטורט, רק הולך ומתרחק, הופך לפחות ופחות מובן עם הזמן. תמיד חתום וסגור בפניי, מקודד בדרכים שאינן פתירות.     

Kleider in biblischer Zeit / Thomas Staubli