חזרה לקריאה אחרי המלחמה

במלחמה בקיץ האחרון היה קשה מאוד לקרוא. ולכתוב. הדברים איבדו מובן. ואז היא דעכה, סתם זחלה חזרה לתהום שממנה בקעה, ועכשיו כולם מתנהגים כאילו הכל כרגיל. גם אני אכתוב כאן כרגיל. 

הספר הראשון שהצלחתי לסיים אחרי המלחמה היה "יום הרפאים" של דוד שחר (1986). הכתיבה נהדרת, וכל זמן הקריאה חשבתי שהספר הזה הוא פשוט מקור הצלה ונחמה גדולה בימים הקשים האלה. זה היה בדיוק הזמן הנכון למסע קסום בירושלים המנדטורית. כאילו נקראתי ללוות איזו רוח דמיונית, איזו ציפור שמובילה אותי ברצף אסוציאציות וזכרונות בחדרי החדרים של טיפוסים חיים כל כך, נלעגים ואמיתיים מאוד. הציפור חגה והתכנסה סביב דמותה של לאה הימלזך, והספר הפך לדיוקן אכזרי אך מלא-הומור של מבקרת התרבות המרעילה את חיי כל הסובבים אותה. היא בעצם רק אחת משורה של מכובדים ששחר בז להם בספר, כולם רודפי כבוד וכח וחסרי עניין באנשים סביבם, אבל לאה הימלזך היא באמת הבזויה מכל. עד כדי כך שככל שנקפו הדפים קשה היה שלא לחשוד שיש אפילו איזה קו מיזנטרופי באופן תיאורה: האינטלקטואליזם דה לה-שמאטע שלה הוצג כאנטי-אימהי; הפמיניזם והדרישה לשיוויון זכויות הוצגו כמסרסי-זוגיות; והמיניות שלה, האותנטית כל כך, כלא יותר מפתיינות נלעגת שכמו מכריחה את גברים המסכנים שנקלעו לדרכה להביט בה, ממש בניגוד לצו שיפוטם הטוב. ובכל זאת, חשבתי, זה עדיין דיוקן אמין ומלא אבחנות. באמת, הרי ישנם גם אנשים כאלה בעולם. עדיין היה לי נחמד מאוד בירושלים המנדטורית.

בירושלים המנדטורית של שחר לא היו רק אינטלקטואלים בזויים, אלא גם ערבים. אלה היו הנהגים של בעלי-השררה הבריטים או היהודים, המוכרים בשוק והאיכרים. לאה הימלזך רואה בהם כעמך סמלי ומנסה לחנך אותם למהפכנות קומוניסטית ומודרנית, והם, בדרך כלל, משיבים לה בסלחנות ובכבוד שאינו מגיע לה ומקפידים לדבוק בתפישות הזוגיות המיושנות שלהם ובדת המיותרת שלהם. בניגוד לדיוקנאות המורכבים של הגיבורים הראשיים שלו, שחר מצייר ערבים במין ריפרוף חיובי אך לא מחייב, מין אוריינטליזם רך. רק איזה דוק של אלימות אורב בו, ואפילו הוא מתקבל כחלק מן הקסם. כך יצא שבכל מהלך הקריאה המשכתי לחשוב שזה ספר מרגיע מאוד. הקצב המערסל שלו מרחיק מתחים: יש בו רק אנקדוטה קטנה שמובילה לאנקדוטה קטנה אחרת, וכל כולו מבט פנורמי ארוך, משתהה, על רקמת חיים עמוסה בפרטים. הכתיבה באמת נפלאה. אמרתי לעצמי: הנה, תמיד היו טיפוסים, והם תמיד היו אותו הדבר, אותו סחי אנושי אהוב, וההווה תמיד היה בלתי-נגיש ובלתי-מובן למשתתפים עצמם, ממש כמו היום. ירושלים המנדטורית אינה שונה בהרבה מירושלים של שנת 2014. אז היה קשה פי כמה, אבל עובדה: כולנו עדיין כאן, וכולנו עדיין בני אדם, נכון? 

אלא שלא כך הוא. יש אמנם מסר רלוונטי להפליא בקריאה ב"יום הרפאים" בקיץ 2014, אבל הוא רחוק מלהיות מסר מערסל או מתקתק. שרשרת הזכרונות המהורהרים מגיעה אל סופה בחורשת שנלר, במה שנדמית כסצנה רומנטית חביבה, או מקסימום כקומדיה של טעויות מהזן הבלתי-מזיק. לאה הימלזך - היא, שלנצח מתבזה, שנכשלת בצורה כה עקבית להבין את האנשים שמולה, שנואשת ללהק את עצמה בסצנות מפוארות שיעניקו לה חותמת של אישור - מתגלגלת למה שנדמה לה כגילוי אהבה מפתיע מפי דאוד, הנהג הערבי. לקוראים ברור שאין כאן שום אהבה, אלא רק סקס חסר לב עם גבר שבז לה ו(במחילה!) - פשוט מזיין אותה בתחת, ואפילו את זה עושה בחוסר חשק. טוב, חשבתי, זה נורא וולגרי, אבל אולי הוולגריות הזו הולמת את המעמד במדויק? אין מה להתחסד, הרי הימלזך היא טיפוס אנוכי, באמת אשה זוועתית, והמפגש הזה ממחיש בצורה נלעגת את העיוורון שלה לזולת.

קאט חד: המפגש המתנשם הופך להמון ערבי תאב דם הפושט על יהודי ירושלים. ואין אפילו זיק של הפתעה באופן שבו מתאר שחר את היהודים - אותן בריות משונות שכבר למדנו לאהוב - מתכנסים בבתיהם ומבריחים את הדלתות. דאוד, הנהג, נמצא בין הפורעים. לראשונה הוא לבוש בלבוש ערבי מסורתי, ולא בלבוש האירופי הקבוע שלו. הנה, כאן מתגלה האמת. ואין רמז ללאה הימלזך.

אז זה מה שנותר לנו, אם כן. שחר מסרב לנפק ספר זכרונות שמתרפק על נוסטלגיה נשכנית. הוא רוצה שבסיום הקריאה נזכור שזה ספר על שמאלנית (ויש לומר, סמולנית) הזויה, שנדבקת לססמאות ואינה מסוגלת להסתכל נכוחה בבני האדם שמולה ולקלוט את המציאות העוינת והמורכבת שבה היא חיה. עונשה ההולם הוא שהערבים יזיינו אותה בתחת ואז יפשטו בחמת רצח על תושבי עירה. ואני מסרבת לקבל את הפרדיגמה של שחר. חייבת להיות בחירה שתרומם אותנו, את כולנו, מעל למשוואות האפלות האלה, שתשבור את לולאת האלימות חסרת-הפשר הזאת שקושרת בין ירושלים המנדטורית למלחמת 2014. 

יום הרפאים / דוד שחר

בצל סיפורים נשגבים

ספרה של נורית זרחי, "בצל גבירתנו", הוא ספר מרגש, ממש נפלא לפרקים. לפרקים הוא דווקא קטן וחלש, למרבה הצער. אולי הסיפורים הגדולים שבתוכו אמורים לתת מעוצמתם לסיפורים המסכנים יותר, אבל זה לא תמיד מצליח. אולי העומס המוטל על הסיפורים החזקים גדול מדי בהתחשב במערך הכולל של הספר. בסך הכל, אין כאן אלא קובץ צנום בן תשעה סיפורים, חלקם קצרים מאוד, וכולם מרווחים מאוד וגדולי-פונט; הם מסתיימים ממש במחצית הספר עם אחרית דבר מאת ד"ר שי צור, שאורכה כאורך הסיפורים עצמם.

היה לי, אם כן, הירהור כפירה. תהיתי אם אולי מוטב היה לפרסם את הסיפורים העיקריים, הנשגבים באמת, בספרון נפרד, שהיה מצדיק את עצמו ללא התנצלויות. כך, אפשר היה לאחד את כל סיפורי ההתחלה - "יחסים מסוכנים", "עוץ", "המזוודה", "בצל גבירתנו", "לא בדיוק לדעת", ואולי גם "הפסנתר" - שהם כולם ממילא מקשה אחת, חוט מחשבה אחד שנמתח, ולוותר על כל הסיפורים שחוסים בצלם. אני בוודאי הייתי שמחה מאוד לקרוא ספרון כזה. 

הסיפורים הגדולים בקובץ הם בעיקר אלו המציגים עצמם כאוטוביוגרפיים. החלשים הם בעיקר אלו המטאפוריים יותר, המרומזים, המינוריים. בתוך החזקים מספרת הדוברת בקול ברור על ילדותה ועל התבגרותה בארץ-ישראל, על עצמה והתהוותה. "כי בנוסף לפרח הציונות שפרח על הקיר הסדוק והמצוחצח, הכסיף בביתנו גם עץ הליבנה, שענפיו זימזמו ברוסית מלים אחדות שגבירתנו קלטה באווירן של אותן יבשות אותן חצתה בדרכה לכאן" ("יחסים מסוכנים", עמ' 14). פעולת הזיכרון בסיפורים הללו נוכחת ומורגשת, ובמיוחד אקט הבחירה בזכרונות מסוימים והפניית האצבע של זרחי לרבדים שנצברו בהם. תשומת לב גדולה מוקדשת ליחסי הכח בתוך הבית, המועברים בצורה משכנעת מאוד, עם שלל אמצעים להמחשת הריחוק המשפחתי. "אולי התלתל הזה, אומרת גבירתנו מכסא הגלגלים ומושכת בשערי. מאז ומתמיד, כך נדמה לי, קישרה את התלתלים שלי לכאוס, למין בוטות המופנית כלפיה" ("בצל גבירתנו", עמ' 38). ב"עוץ" לקח לי זמן להבין שרומשקה הוא למעשה אביה החורג של המספרת, ודי בגילוי המאוחר הזה כדי להבהיר עד כמה היטיב הסיפור להעביר את תחושותיה כלפיו. לעומת זאת, בסיפורים החלשים הזיכרון גם הוא חלש ומעודן, מסונן אפילו. רק מעט מן האירועים והתחושות חודר אל הקורא מבעד לאיזה ערפל. בגלל הקשרם של הסיפורים עולה החשד שזהו בעצם זיכרון גולמי, כזה שהעלאתו על הכתב היא בעיקר תרפויטית, ולא בהכרח הבנייה ספרותית. ואכן, כמעט ולא קיימת בהם אותה מסגרת המאפשרת לקורא הזדהות או הבנה. העירפול הזה עשוי להיות נכון והולם לתחושתה של זרחי, נאמן לאוירה הנחוצה לסיפור, אבל הוא אינו נדיב כלפי הקורא. הוא מדלל את הקריאה ומחליש אותה. 

הצרה עם הצעת העריכה הדרמטית שלי, להשאר רק עם סיפורי הליבה האלה, היא שהקורא היה מאבד חלק ממשפטי הזהב של זרחי. וזה אכן אובדן של ממש, כי בין כל הסיפורים, גם החלשים, משובצים משפטים יפים כל כך, משפטי פרוזה-שירה של יופי אדיר. רבים מהם נוגעים לעמדתה של זרחי כלפי פעולת הכתיבה שלה עצמה, בעבר או בהווה. למשל: 

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. 

לא, המלים רצות בשטף

עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר

זה הזיוף שבכתיבה" ("בצל גבירתנו", עמ' 43).

"העולם קיבל בחזרה את פעימת העומק שלו" ("בצל גבירתנו", עמ' 62).

"באמת, מי זקוק למה שחש מישהו אחר... - אבל... יש אנשים...

היא מקווה שעד סוף המשפט האנשים הללו יתעוררו לחיים" ("פסטיבל", עמ' 65). 

"האם אני מדברת על המאבק המתמיד בין התשוקה להתבטא לבין הפחד לבלוט"? ("הפסנתר", עמ' 85).

נורית זרחי / בצל גבירתנו

כמו שיודעים, ככה אני יודעת; מתן חרמוני / ארבע ארצות

אני מכירה את רחוב ארבע ארצות בתל אביב של היום, ונדמה לי שאני מבינה איך יכול להתחבא בו דבר כזה. מן ספר כזה, עם תדר כזה, תזזיתי ומיואש, ודיבור בקצב חולני, רפטטיבי, מצד אחד סלחני ונדיב כלפי חולשות הדובר והסובבים אותו, ומצד שני שש לעלוב בעצמו ובזולת כל מיני עלבונות ציוריים. זאת השפה העסיסית ששם חרמוני בפי הגיבור, יהושע רדלר, ולי נדמה שממש כך אמורה הייתה להשמע העברית לו הייתה יידיש. איך אני יודעת? כמו שיודעים, ככה אני יודעת. זה, אגב, משפט שחוזר על עצמו הרבה מאוד בספר. ספק אמרה ביידיש מעוברתת, ספק לופ פנימי של רדלר. יש לא מעט אמרות כאלה, והן רק הופכות ליותר ויותר משכנעות ונגישות ככל שהקריאה נמשכת. כי רדלר חוזר על כל דבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם גובר החשש של הקוראת לשפיותו, ואז כבר חייבים להמשיך ולקרוא. ובאמת, למה שישאר שפוי, בתל אביב הבוגדנית הזאת של שנות האלפיים? כתבי יד אובדים בה בדואר והמיילים נכתבים בה במשורה ואין לבטוח בהם. 

זה ספר מצוין, באמת. הוא מצליח לשמור על קלילות המעשייה היידישסטית, המתבדחת על חשבון איזו אומללות יהודית גנרית, ולצד זאת, יש בו גם כיסים עמוקים של סאבטקסט, פזילות גבוה למעלה וביקורת מכאיבה על תל אביב של מטה. ולצד כל זה, חרמוני שותל גם שפע עקיצות כלפי עצמו וכלפי שלל בני דמותו המאכלסים את הספר. והכל מאוד נחמד. 

יהושע רדלר, סופר עברי הכותב על עולם היידיש שלא הצליח מימיו לפרסם ספר או אפילו לסיים כתב יד, נכנס אל החיים שהשאיר מאחוריו קשיש שמת. לא סתם נכנס, אלא ממש לובש את חליפותיו של המת, קורא את מכתביו ואוכל מהקטניות שלו. וזה לא מקרי, כי רדלר מסביר: "כן, אפשר להכביר מלים ומלים על סופר שמבקש לכתוב רומן והמלאכה לא צולחת בידו... על הפרקים וקרעי העלילה שהיו בידי אומר רק זאת - שוו לנגד עיניכם ערמת בגדים: מכנסיים, חולצה... החולצה תחובה במכנסיים, הסוודר מרושל עליה... אבל בתוך כל הבגדים האלה אין איש, אין דחליל בתוכם אפילו" (עמ' 33). אבל הנה, אל תוך הבגדים הריקים האלה הוא בכל זאת נכנס, הסופר הכושל הזה, ולפעמים גם השד שלו, נחום, גם הוא נכנס אליהם. אבל זה לא ממש עוזר ליהושע רדלר, כי חליפותיו של המת אמנם כן מביאות עמן את העלילה שנקרמת לה מתוך העליבות התל אביבית, אבל לא המת, ואפילו לא השד, אינם הופכים לסופר יידיש רב-תהילה מן הסוג הנכסף. בעצם, אפילו לא לסופר עברי מן הסוג הנכסף. אולי מין מת סלב שכזה על חליפותיו ממתין להם ברחובות הסמוכים, אולי ברחוב איציק מאנגר, אבל דווקא לא בארבע ארצות. רק צרות מחכות בארבע ארצות. אשתו של רדלר עזבה אותו. נושיו רודפים אחריו. השד דורש ממנו שיתחלק במשאביו המוגבלים. זה לא שאלוהים נטש אותו, אלוהים אפילו לא מוזכר כאופציה. החיים דוחפים את יהושע רדלר למקומות שסופרים יהודיים מוסריים מקווים להמנע מהם. תל אביב שלו נעלמת לו כל הזמן, מהבהבת הבלחים של השוחט היהודי בכפר באירופה של המאה ה- 19, יורד עליה כל השלג של ורשה מתחילת המאה, ציורי שאגאל מתממשים בה ומתערבבת בה ניו-יורק של מלמוד, של קווליר וקליי, של תולדות האהבה של קראוס ולפעמים גם חשש לאיזה רמז אמריקני זול יותר, כמו מועדון קרב. וזה חשוב, כי נדמה שכל היידיש הזאת איכשהו לא הייתה מגיעה דווקא עכשיו לסצנה הספרותית של תל אביב המודרנית אלמלא הייתה עולה בזמנו על ספינה לניו-יורק, להציל את נפשה ואת זיק ההומור שלה. נדמה לי שאם הייתה היידיש עוגנת רק לחופי תל אביב, הייתה בוודאי מתייבשת ומתה לגמרי, בלי שום סיכוי שתקום לתחייה בתל אביב של היום כמו איזה נחום (תקום). ובאמת, הקוראת הזאת סבורה שהסופרים היהודים האמריקאיים, הישנים והחדשים, הם שהצליחו לשים חותמת אופנתית על תחיית היידיש הנוכחית בישראל, וחרמוני חב להם הרבה מאוד. כמו שאומר בצלאל, פרח סופרים (שיהושע רדלר מאשים בהזנחת מקצועית שהובילה לרדיפתו של יהושע בידי המשטרה): "יידיש זה עכשיו חומר חזק. בשנה שעברה ערבית הייתה במודה, ועכשיו יידיש" (עמ' 222). אכן. 

החילוניות הייידישסטית של חרמוני מסתדרת מצוין בתל אביב, אפילו אם היא שזורה בעל-טבעי ובשדים יצריים שקוראים להם נחום. חרמוני אולי חב הרבה לסופרים שהחיו את תהילת היידיש בספרות העכשווית באמריקה, ויהושע רדלר אולי חב הרבה לסופרי היידיש של פעם, אבל בסופו של דבר מי שחי על חשבון הזולת הוא דווקא הנחום הזה. מעכשיו כולנו נחשוד בכל הנחומים שמתהלכים בינינו בצפון דיזנגוף, ובמיוחד בשובבים שבהם. אולי הם בכלל שדים דוברי יידיש שמנסים לחיות על גבם של הסופרים העבריים שמגרדים פה את פרנסתם בין הנושים.    

מרחוב ארבע ארצות אפשר לרדת לארלוזורוב, לקחת אוטובוס ולהגיע צ'יק צ'ק לדגם ועד ארבע הארצות בבית התפוצות. 

מתן חרמוני / ארבע ארצות

שירה טובה, רצח נחמד

למה זה כל כך כיף לקרוא על רצח שמתרחש בסביבה הקבועה שלי כבר מעל לעשר שנים? אני לא יודעת, אבל זה באמת כיף. רק עכשיו קראתי את ספרה המפורסם של בתיה גור, מוות בחוג לספרות, ופשוט נהניתי באופן מטריד. זו תעלומה בלשית על רצח כפול שמתרחש בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, אי שם בשנות השמונים. הנרצחים הם דוקטורנט ופרופסור סלב, והיצרים בחוג לספרות רוחשים - כבוד, קרדיט, בגידות, וגם סתם תהיות כלליות לגבי משמעות החיים. ובאמת, לא רק תעלומות בלשיות זוכות לפתרון בספר. על הדרך קיבלתי גם פתרון לתעלומות אלמותיות באמת: למה כותבים מבריקים לא תמיד מסוגלים לשפוט את ערך יצירתם הם, ומהי שירה טובה. את התשובות מציעה דמותו האבהית של פרופ' קליין, בעודו קוצץ סלט ומטגן לבלש חביתה בביתו הנעים ברחביה. מיכאל אוחיון, הבלש, ונדמה לי שגם הסופרת - ממש נמסו כאן, ובלי ספק - גם אני.

"מה זה שייך? היא מוכשרת למחקר, אבל איננה מוכשרת ליצירה. אלה שני תחומים שונים"..."התכוונתי... איך יתכן שהיא עצמה לא ראתה עד כמה הם גרועים, השירים." קליין הנהן וחייך. "אין לזה כל קשר לכשרון," פסק, "אדם איננו יכול לדעת מה ערכם של הדברים שהוא יוצר אלא בפרספקטיבה, במבט לאחור, לפעמים... היוצר שקוע ביצירותו, מדבר מנהמת לבו... דרוש מרחק מסוים כדי להעריך את יצירתך שלך" (עמוד 178).

ואחר כך:

"שיר טוב מאפשר לקורא לחוות חוויה של גילוי ופענוח משמעויות סמויות, ההולכות ומתבהרות ככל שהוא מעמיק בקריאה....הדבר הראשון הוא מה שמכונה סימבוליזציה, כלומר שימוש במושג או בתמונה ש'חותכים', או 'משיקים', או 'מקפלים' בתוכם מושג אחר או תמונה אחרת...וישנו עוד מרכיב... קונדנסציה, כלומר עיבוי. יצירה גדולה באמת יכולה להכיל בתוך מושג אחד מושגים אחדים, או חוויות אחדות, אוניברסליות. לאה גולדברג אמרה ששיר הוא 'ביטוי צפוף'...הסימבוליזציה והקונדנסציה מאפשרות הפשטה ופתיחות לתחומים אחרים... הדבר השלישי שתמצא ביסוד כל יצירת-אמנות טובה הוא מה שנקרא התקה, העברת רגש מתחום אחד לתחום אחר. כך מצליח אמן ליצור הכללה... והיא המעניקה לחוויה של הדובר בשיר ממדים קולוסליים" (עמודים 183-184).

מה אומר, גם לי וגם לבלש זה עזר.

ולמרות כל זה, בסיום הקריאה, אחרי שהכל נפתר והסתיים, בכל זאת נותרתי עם תחושה לא נוחה. לא, אף חוט בעלילה לא נותר פרום, אלא שהיה איזה אנכרוניזם קטן שנשמע לי, הקוראת בשנות האלפיים, פשוט לא אמין בצורה מחפירה. לא העדר הטלפונים הסלולריים ולא העדרו של האינטרנט, שבלי ספק היו עוזרים למנוע כמה משברים בחיי הדמויות המסכנות, לא הם; עניין אחר הדליק נורות אדומות. איך יכול להיות שמוקצות שתי מזכירות במשרה מלאה לחוג א-ח-ד במדעי הרוח? משהו היה שם מוזר מאוד, באקדמיה של שנות השמונים.

מוות בחוג לספרות / בתיה גור  

מט ילדים / בלה שייר

קריאה נהדרת שהזדמנה לי: מט ילדים. כבר נתקלתי בסיפור קצר מאת שייר באחד מכתבי העת, והוא נראה לי מלא רגש וחן אבל בוסרי ולא ערוך דיו. ועכשיו קראתי את ספרה, מט ילדים, והוא באמת נפלא. הוא נפלא בזכות הנובלה הראשונה שבו, ששמה כשם הספר: מט ילדים.

בנובלה מוצג עולמם הפנימי של ילדים בגילאי הגן החיים בגוש בניינים בברית המועצות. החצר המשותפת היא ג'ונגל עוין. הילדים מנווטים בו באומץ, אבל מפסידים ומסתגרים. הדירות הקטנות והעלבונות היומיומיים של הקיום בצל הקומוניזם מצמיחים דרמות משפחתיות. הן אמנם נצחיות ולכן מוכרות לנו, הקוראים העייפים, אך הן בכל זאת חד-פעמיות ואפיות בחייהם של הגיבורים הקטנים. אפשר היה לספרן ביאוש קר, אבל שייר מתבלת את השגרה החמוצה בתחושת חדווה זהירה, לבבית. דרכה אנחנו עדים לכל הדברים הפרטיים ביותר שבתודעת הילד: גילויי השפה, החפצים המואנשים, הניסיונות התמהים לפענח את הסביבה. היומיום ראשוני והרה גורל, ולכן נורא, אבל גם קסום - חומר גלם לשמחת ילדות. שייר כתבה על כך בצורה אמינה להכאיב ומלאת פלא, שובת לב. 

  

הנובלה השניה, גלית וגורדון, והסיפור החותם את הספר, פעמיים - מוארים יפה בזכות הנובלה הראשונה, אך יתכן שבלעדיה היו אולי מעט מרוחקים ממני, הקוראת הזהירה. הם חסכניים מדי מכדי להוריד בי את כל החומות. אלא שבסופה של הנובלה הראשונה כבר הייתי דומעת, ולא הייתה לי אפשרות להתגונן הלאה. אחרי עוצמות הרגש של מט ילדים, גם הטלגרפיים שבתיאורים עשו עליי את פעולתם ועוררו התמסרות שלמה.  

ביחד, כל הסיפורים מתאחדים לכדי ביוגרפיה מובנת וטבעית לנו, כאן בישראל. ילדות בברית המועצות של פעם שהופכת לתקופת רווקות מתארכת בתל אביב של מלחמת המפרץ (בנובלה גלית וגורדון), שהופכת להזדקנות מנוולת כאן, עכשיו (בסיפור פעמיים). קו היסטורי מחבר בין כל הזירות השונות הללו, שהופכות לעלילה של יהדות זרה שהיא מחלה פרטית, איומה, שיש לשאת בדד בתוך התא המשפחתי. זו אותה מחלה התוקפת את הילדה המגלה כי היא יהודיה, זרה במולדתה שלה, ואותה מחלה התוקפת את העולה הבוגרת המגלה כי היא זרה בישראל. המחלה הופכת להפסד בג'ונגל, הפסד שדורש צמצום ציפיות, צמצום שברגש. 

אלא שלשייר אין אשליות: זו גם מחלת זרות כללית שאין בינה לבין יהדות דבר. לא היהדות, לא העלייה, אפילו לא ישראל - לא בהן שורש ההפסד. אני חוזרת בתום הספר להתחלה, לדרמות ילדי הגן בחצר המשותפת שבברית המועצות, לניסיונם של הילדים לגונן על עצמם מפני יהדותם. הם מנסים להתגונן גם מפני אינספור זרויות אחרות, וגם - וכאן באמת טמון הלקח - לגונן על הוריהם, עוד בארצם, בדירתם הראשונה. הנטל כבד תמיד. כאילו שייר אומרת לנו: גם אם לא היינו עולים, גם אם היו נעשות בחירות אחרות, עדיין היה עלינו להצטמצם.  

את הרשומה אני מלווה בצילום יפה של אנה ים, שנדמה לי שתופסת בצילומיה הרבה ממה שבלה שייר אומרת על עולים בישראל. יום אחד אולי אחסוך מספיק כדי לקנות לי צילום שלה. 

    

שנת הבשרים שלי / רות אוזקי

בשיטוטיי במדפי PS בספריית האוניברסיטה אני דולה את השמות המוכרים לי, אלה שנדמה לי שהפרסום שלהם משמש כהמלצה טובה. הספר "שנת הבשרים שלי" קפץ לי לעין ממדף די גבוה, כי ידעתי שהוא ספר מוכר מאוד. ואכן, העותק באוניברסיטה היה משומש להפליא, סימן בדוק למקומו בשיח האינטלקטואלי המודרני. דמיינתי שהוא רומן משפחתי אפי, אולי במסורת ההעצמה הנשית האמריקאית-אסיאתית של אמי טאן וחברותיה. חשבתי שהסופרת תתאר בו שנה של מסע אירוטי עם אבטיפוסים גבריים שונים, שבסופו היא תתמסר לחכמתה השורשית של סבתה שתתקשר עמה מן המתים בחזיונות. לא עלה על דעתי שהסופרת התכוונה לבשרים של ממש - בקר, חזיר, עוף וטלה. 

למרות האכזבה, קארמת מדפי PS שירתה אותי נאמנה: זה אכן ספר טוב מאוד, אם כי לא מעורר תיאבון. רות אוזקי מביאה את סיפורה של קולנוענית יפנית-אמריקאית שמבלה שנה בצילומי סדרה תיעודית על צריכת בשר בארה"ב. הסדרה הדוקומנטרית שלה אמורה לעודד את היפנים לצרוך בשר אמריקאי, ובכל פרק על הקולנוענית להביא את סיפורה של משפחה כל-אמריקאית אחרת על-מנת להמחיש כיצד אכילת הבשר מכוננת את אושרה המשפחתי. על-רקע זה, כצפוי, מתפתחות אינספור הזדמנויות קומיות ואבסורדיות. זאת קומדיה עצובה, מבוזה ומבזה, ועד מהרה הסיטואציות התיעודיות מסלימות לכדי אלימות מסוכנת, שהופכות את הספר לכתב אישום כנגד התרבות הצרכנית ותעשיית הבשר, ובמיוחד השימוש בהורמונים בגידול בקר.

הטענות הקשות שמועלות בספר כנגד השימוש בהורמונים היו כנראה יוצאות-דופן בשנת פרסומו, 1998, אבל בקריאה בשנת 2013 הן מצטיירות כמתונות ובאנאליות. הגיבורה לוקחת על עצמה מאבק שנראה בלתי-אפשרי ב- 1998, ואיים על פרנסות של מיליונים ועל אידיאולוגיה של עוד כמה מיליונים. לכאורה, זה לב הדרמה העלילתית: מאבק חסר-סיכוי על שינוי תודעתי עמוק, בקנה-מידה עולמי. והנה, מפתיע לגלות עד כמה הבדל של 15 שנה יכול להיות משמעותי מבחינת התודעה הציבורית. היום זה נראה מיושן להזדעזע בזעקת הפתעה מסודותיה של תעשיית הבשר המסחרית. אנחנו, הקוראים של שנת 2013, כבר שמענו הרבה על אכזריותה של תעשיית הבשר, על הפגיעה שלה בסביבה ועל קשירתה בחולי.

ההתיישנות הזאת גרמה לי לקרוא את כל הדיונים על תעשיית הבשר האפילה במעין קריצה: הדרמה שבגילוי הסודות הללו כבר לא כל כך דרמטית. לא הצטערתי: גם בלי להשאב לדרמה הבשרית, זה ספר מצוין וכתוב להפליא. הבשר הוא רק תירוץ. זה בעצם ספר על זהותה החצויה של הגיבורה בין ארצות הברית ליפן. אמת, במוקד העלילה ניצבת תעשיית הבקר האמריקאית, אבל הסופרת מקפידה לבזות את יפן במידה שווה, ועלילת המשנה היא תיאור מחריד ומשכנע של יפנית שבעלה מתעלל בה. גם בגרסתו "הצמחונית" זה ספר מרגש על מאבקן של נשים, על זהות אישית מול אילוצים כלכליים והתניות חברתיות, ועל הצורך להפוך לאם ולהקים (או שלא להקים) משפחה. ועדיין, הוא לא מטיף או צדקני, אלא הומאני ואופטימי בדרכו. בהיבטיו האלה "שנת הבשרים שלי" הוא טקסט כל כך חזק ואמין, כל כך מעורר מחשבה, עד שנשאלת השאלה מה הן הדרמות הנסתרות של ימינו-אנו. למה אנחנו עיוורים היום? לפני 15 שנה נדרשה הגיבורה למצפון יצוק מברזל ולאומץ-קאמיקזה כדי לעורר מודעות לעוולות תעשיית הבשר המסחרית, למרות שכולם רצו להעלים עין ושהמאבק עלה לה במחיר אישי כבד; היום המודעות לנושא הזה הובילה לשינויים מהותיים במציאות ובתודעה הגלובאלית. אז מהן העוולות היומיומיות, הבסיסיות, המרעילות את חיינו כאן בישראל של 2013, ונדמה שאי-אפשר להפנות אליהן את המבט? מהן העוולות השקופות סביבנו, שהן כל כך שורשיות עד שנדמה שאין להן תקנה? בעוד 15 שנה הדרמה תשאב מהן, וכולנו נהיה למודי-ניסיון ונגיד: נו, ברור שזה הרעיל אותנו.  

שנת הבשרים שלי / רות ל. אוזקי

תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר

עם עובד, 2001

יצחק בשביס-זינגר / החוזר בתשובה

אחרי שקניתי כרטיסים ל"שונאים, סיפור אהבה" של תיאטרון גשר, אני ממשיכה בהכרות עם בשביס-זינגר. רשמתי לי משימה – לקרוא עוד ממנו; ואז גררתי אותה, מחקתי אותה מן הרשימות האינסופיות וכמעט ושכחתי אותה, ובכל זאת מצאתי את עצמי השבוע בספריה הגדולה, הולכת למדפי ה- PJ האהובים בקומה 5 ושולפת ספרים שלו. שמו של הספרון הקטן, "החוזר בתשובה", כמובן הילך עליי קסם, ובמיוחד כריכת הקרטון החומה הספרייתית שהודבקה לו, שהפכה אותו לספר-עבודה, משהו פונקציונאלי שמכוון את עצמו למשימות רציניות, שכאילו אין לו עניין לצוד את קוראיו לקריאה של פנאי. ומיד אני מתפלאת, כי הסופר פותח בשבירת כל הפיגומים הספרותיים ופונה ישירות אל קוראיו; ואם לא לקוראיו, אז לפחות לקורא האחד, האידיאלי, המכיר כבר את כל כתביו: "קורא נאמן זה קרא, מן הסתם, את שיחתי עם ריצ'ארד בורגין בשבועון של ה"ניו-יורק-טיימס", משובי משטוקהולם בינואר 1979" (עמוד 7). אני, שאיני מכירה את כתביו וזו לי קריאתי הראשונה בהם, נרתעת מן האגו ששעט כך אל קדמת הבמה בעמוד הראשון, ואותת שאין ברצונו או בכוחו ליצור סיפור שיאמר בדרכו את מה שיש לומר, אלא מבקש מייד שנחתום מראש על כתב הויתור לפני שנכנס פנימה. אבל עכשיו, אחרי הקריאה כולה, אני מתלבטת אם מותר לי לשפוט אותו כך. מן ההקדמה אני מבינה שהספר פורסם על-רקע ראיונות רבים שנתן הסופר לרגל זכייתו בפרס הנובל, שבהם הביע את דעתו נגד חיי הדת, וזו הסיבה שראה לנכון לציין שהוא עצמו אינו מאמין בדברים ששם בפיו של החוזר בתשובה, גיבור הספר. במובן מסוים, נדמה לי שזו הבהרה במקומה, שבזכותה כל משפט שאמר החוזר בתשובה הושמע במנגינה הנכונה. ועדיין, נדמה שאפשר היה לנגן אותו כך גם כחלק ממעשה הסיפור עצמו. ולגבי האגו – הוא בוודאי מוצדק, כי הנה אני מוסיפה את שמו של בעל-האגו לרשימת המטלות שלי, שנים ארוכות אחרי שההקדמה נכתבה.

בספר, החוזר בתשובה מספר את סיפור חייו למספר, סופר יידי מפורסם ואולי בן-דמותו של בשביס-זינגר עצמו, בו הוא נתקל בכותל. הוא ניצול שואה שעשה הון בניו-יורק ומאס בחיי ההוללות והסיאוב שהיו לו, והספר מספר על הדרך שעשה בחזרה בתשובה, עד להפיכתו לחרדי בעל משפחה בירושלים של מאה שערים. אני, כתוצר של התקופה שלי, קצת מופתעת לגלות שניצולי השואה של בשביס-זינגר הם לא קשישים שהפכו לאנדרטאות, אלא צעירים אבודים, תאבי כח, תהילה וכסף; גברים ונשים שמשתמשים במין כדי לדרדר האחד את השניה ולצבור מעמד בעולם שבו כבר אין תוקף למוסר כפי שהכירו אותו. כזה הוא הגיבור, שמעביר את חייו מקיצוניות אחת לאחרת, כדרכם של חוזרים בתשובה. במבטו לאחור הוא רואה בכל היהודים החילוניים, והוא בראשם, כדמויות שטניות בעולם ניהיליסטי, ובעיניו אף כנאצים, ואל מולם הוא רואה רק אלטרנטיבה אחת: חיי היהדות החרדית של אבות-אבותיו, שהם אמנם הקרבנות שלא יכלו לנאצים, שאמנם חיים חיי ויתור וסגפנות שהוא מכיר בלקותם, אבל שרק בדרכם אפשר לשאוף לחיים מוסריים, ואם לא מוסריים ממש - לפחות לא מזיקים לזולת. אני נשמעת בקולו של בשביס-זינגר בהקדמה, ומחייכת חיוך עצוב אל מול הבחירה הזאת, בין חיי ריקנות והשתמשות בבני-אדם לבין חיי הדת. בספרון הזה החוזר בתשובה אינו אדם מאמין, אלא רק אדם המתרגל אמונה; ואולי ביהדות חרדית אכן לא נוהגים לבקש מאדם יותר מזה. אבל בפעמים אחרות אזהרתו של בשביס-זינגר בהקדמה דווקא נשמעת כהטעיה: בצמחונות של החוזר בתשובה אני מוצאת הדהוד נאמן לאמונתו של בשביס-זינגר עצמו, שהטיף לצמחונות, ומבין אמרותיו המפורסמות: "כאשר הדבר נוגע לבעלי-חיים, כל אדם הוא נאצי" (עמוד 37); ומשחק מבלבל נוסף בין הסופר לחוזר בתשובה אני מוצאת בתפישת עולמו הכללית של החוזר בתשובה, לפיה רק יהודי יכול לבחור בחירה מוסרית, ובחייו הוא בוחר רק בחירה אחת: להיות חרדי או לא, ואם לא, אז להיות שקול לנאצי; ולגוי נותר רק להיות נאצי או לא להיות אדם אמיתי בכלל, אלא לשמש כתפאורה. כך ממש אמר גם בשביס-זינגר בהקדמה, בקולו שלו: "המאבק בין טוב לרע נוגע לגורל היהודים בעוצמה רבה יותר מלשאר קוראי אומות העולם" (עמוד 9). ואכן, בסוף דבריו של החוזר בתשובה אין שומעים את דעתו של בן-שיחו, המספר, בן-דמותו של בשביס-זינגר, והדיאלוג ביניהם נותר במידה רבה בגדר השערה.     

בסיום הקריאה אני שואלת את עצמי אם הסיפור הזה צריך להיחשב לחלק מן הד.נ.א. שלנו כאן, או לענף בן-דודי שהתפצל, ואולי לענף בן-דודי שכבר חזר אלינו בצורתו הלעוסה דרך ארה"ב, מוחתם בתו-תקן של חוץ שרק בזכותו אנחנו, כאן בפרובינציה, מתמסרים אליו בקלות. אני יודעת שנמסרה לי בספר תשובתו של החוזר בתשובה, שמציג אותנו כפרובינציה שאפילו אינה מבינה שהיא פרובינציה, ותל אביב של סוף שנות השישים שלו היא אב קדמון ומלא-חיים לתל אביב הסטריאוטיפית של שנות האלפיים ומשהו, על בתי הקפה שבדיזנגוף שבהם יושבים, כך רוצים שנאמין, בטלנים נהנתנים שבזים לכובד משקלו של העבר, עסוקים בדיונים תלושים מן המציאות ורודפים אחרי מין. רק שאצל בשביס-זינגר, אותם בטלנים תל-אביביים הם פליטים שקיבלו את חייהם במתנה, וכל תל אביב היא עדיין מחנה ניצולים. שאלת הד.נ.א קשורה גם לשפת המקור שבה נכתב הספר: והרי הוא נכתב ביידיש, שחידושיה כבר היו רחוקים מאיתנו כאן בשנות השישים והשבעים; אלא שתהילתו של הסופר באה לו מן האנגלית, ואותה אני דווקא מקבלת כעורק תרבות ישיר שינקנו ממנו אז והיום, גם אם מעולם לא היה משלנו-אלינו. גם לשאלה הזו אני מוצאת איזה הד בספר, כשהחוזר בתשובה מתלונן על החילוניות שהציונות העמיסה על העברית: "אנו מדפיסים שבועונים עבריים המתארים בפרטי-פרטים איזו זונה הוליוודית שוכבת עם איזה סרסור הוליוודי" (עמוד 72), והתלונה מתכתבת יפה עם הבחירה ביידיש כשפת החולין הראויה ליהודים חרדים, ולספר עצמו. אבל הד.נ.א. מתעתע, ובמיוחד התרגום: הוא נשמע בעברית, באמת בעברית, עברית כתובה, כבודה ורשמית שנדמה לי שנעלמה אי-שם בשנות השבעים (למרות שהספרון יצא ב- 1986), אפילו שהסיפור נכתב ביידיש, והעברית תורגמה מן התרגום של היידיש לאנגלית. ואולי העברית הכבודה הזו שאני שומעת היא כולה מוסכמה של עברית ישנה של תרגום מכל שפה שהיא, מאנגלית, מצרפתית, מגרמנית ומרוסית. ועדיין, היא נשמעת שלמה כל כך; משהו חייב היה ללכת לאיבוד בהרקה הכפולה הזו, אבל לא מרגישים בחלל ריק. אולי זה קשור לכך שהמתרגמים הם קרובי-משפחתו של הסופר, ויש להם איזה ידע גנטי לגבי התוכן הנכון. לאנגלית אין זכר בתרגום הזה, למרות שהיא כל כך צועקת מכל תרגום עכשווי מאנגלית לעברית. איך זה? אני רושמת לפניי לבדוק את זה עוד, ונזכרת במייל שקיבלתי השבוע מרשימת התפוצה הקבועה שלי, שבו נשיא האקדמיה ללשון עברית יצא כנגד תופעת כתיבת עבודות דוקטורט ישראליות באנגלית. אבל את דבריו שמעתי לראשונה באותו מייל שקיבלתי באנגלית, ושמו של הנשיא ושמה של האקדמיה נכתבו בו באנגלית, והוא נשלח אליי מפרופסור שיושב בארה"ב הרחוקה ומרכז את רשימת הדיוור שכל החוקרים הישראלים של ארץ-ישראל הקדומה מנויים אליה. 

יצחק בשביס-זינגר / החוזר בתשובה

עברית: ישראל זמיר

ספריית פועלים, 1986

מבחן unseen באנגלית

"קוראים האמונים על הסיפורת האמריקאית החדשה ידעו בוודאי לזהות את הסופרים האמיתיים המסתתרים מאחורי השמות הבדוים". זהו האתגר המופיע על כריכת התרגום העברי לספרו של צ'ק קינדר, "יורחי הדבש". נכשלתי במבחן - בכלל לא זיהיתי במי מדובר. אבל התאפקתי במשך הרבה מאוד זמן ולא חיפשתי את זהותם באינטרנט (סוג של מבחן אחר שעמדתי בו, לפחות לאורך מחצית הספר). 

הפתיחה יפה כל כך. יש בה תיאורים אפיים של בראשית טהורה. כמה היא שונה מן ההמשך שבא אחריה, שכולו יומיום של סחי, עליבות, מין נואש והומור ביבים שחור. צ'ק קינדר, הסופר, מתאר את עצמו כג'ים סטארק, סופר צעיר המחרב את יחסיו עם נשים. ראלף קרופורד, חברו היקר ומושא קנאתו, הוא לא אחר מאשר הסופר ריימונד קארבר. הספר מתאר תקופה ממושכת בשנות השבעים, בשנים שקדמו להצלחתו המטאורית של קרופורד/קארבר, שנים של עוני מחפיר, אלכוהוליזם, התנהלויות משפחתיות מפוקפקות מאוד והימלטות מרשויות החוק. לאורך התקופה הזו אנו עדים לאחווה שבין חברי הנפש, סטארק וקרופורד, וגם לקנאה ולטינה שחש סטארק כלפי קרופורד, הקרימינל רודף הנשים בעל הכריזמה שמשבשת אנשים על-דעתם. הקנאה הזו משקפת את המצב נכון לתחילת שנות השבעים, שנות טרום-התהילה (סטארק, בן-דמותו של קינדר, אפילו נושא אז לאשה את המאהבת של קרופורד/קארבר), ומשקפת פי עשרת-מונים את המצב בעת פרסום "יורחי הדבש", לאחר ששמו של קרופורד/קארבר הפך לאייקון ספרותי, והוא מוכר גם למי שלא קראה מלה מכתביו (כמוני, למרבה הבושה). קינדר ,לעומתו, נודע רק בקרב קהלים ספרותיים מסוימים, אם נודע בכלל, בעיקר כמרצה בסדנאת כתיבה מוערכת באוניברסיטת פיטסבורג.

ובאמת, היחסים בין הדמויות שבספר מובנים רק לאור ההיסטוריה המאוחרת של בנות-דמותם המציאותיות. חשוב מאוד לסטארק/קינדר להבהיר, שוב ושוב, שקרופורד/קארבר "השתמש" באירועים מציאותיים כדי להשיג את התהילה הספרותית שלו, ממש ניצל אותם. כך חשה אשתו של קרופורד/קארבר, וכך חש הסופר קינדר, שהיה שותף, במובן מסוים, לאירועים הללו. והנה הוא כאן, שלושים שנה מאוחר יותר, אחרי מותו של קארבר, הופך את אותם אירועים בדיוק ליצירה שהיא הפעם כולה שלו. החל מאמצע הספר קינדר מגניב הערות קטנות המבהירות לקרוא כי כך היה המצב "לפני התהילה שתבוא". הן יוצרות תחושה לא נוחה: ההערות האלה בולטות בזרותן, והן מתייחסות רק לדמותו של קארבר/קרופורד. אין רמזים לעתידן של אף אחת מהדמויות האחרות. אין זאת אלא שאפילו לדעת הסופר עצמו העלילה אינה עומדת בפני עצמה, ואפשר להבינה רק במסגרת התהילה המאוחרת, שנתנה ערך ומשמעות חדשה להתחלה המתוארת כאן. הפן הרכילותי בולט במקומות שבהם קינדר הסופר כבר בשארית כוחותיו. הוא רוצה שנרגיש כלפי הדמויות את מה שהוא מרגיש - הוא רוצה שנבין לאילו מקומות נמוכים הגיע קארבר/קרופורד, איזה אדם מפוקפק (אבל מקסים) הוא בעצם היה - אבל הוא חושש שהמסר לא עובר באמצעים ספרותיים. לכן לקראת הסוף הוא חש שהוא חייב לשמש גם כהיסטוריון, כקריין כל-יודע שמבהיר לאן הכל יוביל. הספר מסתיים בפרק "זיכרון חי", שבו דמויותיהם המבוגרות של סטארק וקרופורד מנסות לשמור על קשר מנומנם לאחר שנות התהילה של קרופורד. אין צורך בכך: מישהו צריך להזכיר לקינדר שהוא מתעד מרגש, מלא הומור ודק-אבחנה. הוא פשוט מספר חסר-ביטחון.

זוהי יצירה ביוגרפית ואוטוביוגרפית שמשקפת נטל אישי, וידוע (אם כבר גולשים לרכילות) שכתיבתה רדפה את קינדר במשך עשרות שנים, עד שהפכה למיתוס בסדנאת הכתיבה בפיטסבורג. כך קרה שקינדר עצמו זכה להנצחה ספרותית נוספת בדמותו המוטרדת של הסופר התקוע בכתיבת ספר שאינו מסתיים לעולם, נער הפלא לשעבר, בספר "נערי הפלא" שכתב תלמידו של קינדר, מייקל שאבון (עוד סופר שחלף בחייו של קינדר, "השתמש" בדמותו וזכה לתהילה אדירה). כובד השנים הללו, שעברו בטביעה בסיפור שלו-עצמו (או בניסיון נואש לפרום את הסיפור העצמאי שלו מזה של קארבר), מורגש בספר. בסופו של דבר נדמה שקינדר וויתר על הספר הזה כ"סיפור": זה קרב על הנראטיב המציאותי, לא יצירה בדיונית עם דמויות שצריך לאפיין ולהצדיק. לראיה, למרות ששתי הדמויות הראשיות הן של סופרים, קינדר אינו מנסה לשכנע אותנו, הקוראים, כי אכן מדובר בסופרים אדירים, ראויים להערכה. הוא סומך על ההיסטוריה שתעשה במקומו את העבודה. בשום מקום בספר אין תיאור של כתיבה (אם כי יש רמזים לקיומה, למשל כאשר חתול מחרבן לקרופורד על מכונת הכתיבה) - יש רק תהילה ופרסום, מלים שחוזרות על-עצמן שוב ושוב. 

למה חשוב כל כך שהמבחן, "זהה את הדמויות", יופיע כבר על העטיפה? כנראה משום שלמרות שמדובר בכתיבה מצוינת, זה לא ספר טוב. זה כתב אישום, זו נקמה, זו בעצם "מלה אחרונה" ארוכה להכאיב, ובלי ההקשר הרכילותי הזה, אין בספר מספיק, רק אנקדוטות עצובות ואמיתיות מאוד. הספר נקרא כמסמך טיפולי של אדם בעל כישרון כתיבה גדול, המנסה להסביר לעצמו היכן הכל התפספס.  











Honeymooners - A Cautionary Tale / Chuck Kinder
יורחי הדבש / צ'ק קינדר (תרגום: אמיר צוקרמן). עם עובד, 2006

יותם שווימר בביקורת על גיליון "אגדות" של מסמרים

יותם שווימר פרסם ב- YNET ביקורת על גיליון "אגדות" של מסמרים, וכתב מלים טובות על "דבורה אוהבת את ברגר".

עם רדת הערב / מייקל קנינגהם

אני רוחשת אמון מלא למייקל קנינגהם. מה שהוא רוצה לספר, אני רוצה לשמוע. מי שחיבר את "השעות", זוכה פרס הפוליצר, ו"עשבי פרא" (שניהם, כמו הספר הנוכחי, יצאו בעברית ב"כתר", בתרגומה של כרמית גיא) הוא אדם שאני מקשיבה לדבריו. במהלך הקריאה הרגשתי שאני הולכת איתו בשבילי העלילה תוך קבלה מוחלטת בעיקר בזכותם של ספריו הקודמים, למרות שבמסע המסוים שעובר פיטר הריס, גיבור הספר הנוכחי, בהחלט יש סדקים. גם ב"עשבי פרא" היו סדקים: היה איזה זיוף בקצב העלילה, משהו בריתמוס העריכה חרק. הפעם העריכה נקייה וחסרת תפרים, מהוקצעת מאוד, ומשהו בסיפור הוא שסדוק, שאין בו את עוצמות כח השכנוע האדירות שקנינגהם הרגיל את קוראיו בהן.

ניו-יורק היא הזירה של קנינגהם. לכאן הוא שולח את גיבוריו כדי לבנות את חייהם הבוגרים, שהם בדרך כלל חיים של יצירה חסרת פשרות, גם אם לעתים אומללה. ניו-יורק של הדמויות קלריסה ווהן, אשת החברה הניו-יורקית המעריצה את חבר נפשה, ריצ'ארד בראון, המשורר הגוסס ב"השעות"; ניו-יורק של המשורר האמיתי וולט ויטמן ב"עשבי פרא"; והפעם - ניו-יורק של פיטר האריס, סוחר אמנות שחרד לגילו, להישגיו, לחיי המשפחה שלו, שמוצא את עצמו מפקפק בכל עולמו שעה שהוא מודה בפני עצמו שהוא מתאהב באחיה הצעיר של אישתו. המיניות הנזילה עומדת בלב-לבה של אהבתו של קנינגהם ליופי, וגם כאן, כמו בספריו הקודמים, שבהם הדמויות הן דו-מיניות (וב"עשבי פרא" כבר ממש תלת-מיניות - לחלק מן הדמויות יש משיכה כנה לחייזרים דמויי לטאות), המיניות הגמישה היא חלק מהרצון להפוך את היופי סביבך לשלך, לגעת בנשגב. נדמה כי ספקותיו של פיטר ביחס לחייו נובעים כולם מן המחסור ביופי, מחסור שבגללו הוא גולש מחוץ לתחום העיסוק שלו, ובעצם לתחום האישיות שלו והמיניות שלו, כאשר הוא מזהה יופי נשגב דווקא באחיה הצעיר מאוד של אשתו. הגילוי הזה מוביל אותו למסע מסחרר, ופיטר מתמסר לשינוי כמעט בהשלמה, ללא התנגדות.

כמו ב"שעות" וב"עשבי פרא", גם כאן קנינגהם מבקש לפרק לגורמים את היחס שלנו ליצירות רוחניות מכוננות, הן כחברה והן כאנשים פרטיים. כסוחר אמנות, נדמה כי מכל דמויותיו של קנינגהם, פיטר הוא המיטיב מכולן להכיר ביצירה נשגבת במערומיה. למרות שהקדיש את חייו המקצועיים לאינטרסים המסחריים והציניים שבסיסה של התרבות המודרנית, פיטר אינו ציני ואפילו לא לגמרי מסחרי, והוא כשיר מכולם לזהות יופי טהור כשהוא ניצב לפניו, ללא תוויות, כותרות עזר וחותמות הכשר של ברי-סמכא. לראיה, הוא מוכן להכיר ביופי אמיתי גם אם נדרש ממנו לשלם מחיר אישי כבד מאוד. בספריו הקודמים של קנינגהם הפסגה האנושית נקשרה בספרות ובשירה, והקוראים נבחנו ביחסם שלהם לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית, בקוראם על דמויותיהם המוכרות של וירג'ינה וולף (ב"שעות") ווולט ויטמן (ב"עשבי פרא") - שניהם אישים אמיתיים בהחלט שהם חלק מהקאנון הספרותי שלנו; יחס דומה, של צרכן ויוצר, התגלם במערכת היחסים ההרסנית והאוהבת בין הדמויות הבדיוניות של קלריסה ווהן והמשורר ריצ'ארד בראון (ב"השעות"). הפעם, היופי המוחלט שמציג בפנינו קנינגהם הוא ויזואלי: לא ספרות, אלא אמנות פלסטית, היא המדיום המתווך בינינו לבין כל מה שנשגב בהיות אנושי. המחליפים של וירג'ינה וולף ווולט ויטמן, במובן זה, הם מאנה ודמייאן הרסט, אך הם רחוקים מלהיות נוכחים באופן מוחשי כמו גיבורי הספרות שהתרגלנו אליהם בספריו של קנינגהם. האמנים שפיטר מייצג באופן מסחרי אינם יכולים לייצג עבורו את פסגת הקיום האנושי, כמו שייצג המשורר עבור קלריסה ווהן ב"השעות". כח המפגש עמם הוא לא מפגש של האדם עם אור זוהר. הפסגה האמנותית היא רק זיכרון שפיטר כמה אליו, וחייו הבוגרים יכולים להתפרש כבקשה נואשת למצוא את האור הזה בחיים היומיומיים, גם כשנדמה שהוא לא בנמצא. גם לפיטר עצמו ברור מאוד שזה החלל הריק שהוא מבקש למלא בדמותו האפית של הנער המושלם והמיוסר שהופך למושא אהבתו.

האם השימוש באמנות הפלסטית הוא פח שטומן לעצמו הסופר? מובן שקנינגהם ידע ששיבוצי האמנות בספר חייבים להיות אמינים לחלוטין. אם קודם קנינגהם התייחס באופן חסר פחד לקאנון הספרותי בספרות דוברת האנגלית, עושה בו כבשלו, הפעם ההססנות שלו ביחס לנכסי צאן הברזל של עולם האמנות המערבית מורגשת, והוא מאכלס את עולמו של פיטר בתמהיל מדוד מאוד של קלאסיקות מקובלות, ישנות ומודרניות, מתולדות האמנות, לצד התייחסות יפה ומשכנעת לאמנות עכשווית (בגלריה של פיטר מוצגת תערוכה שבו מוצרים נלווים, מסחריים, כמו מחזיקי מפתחות ודמויות לאספנים, נוצרים בדמותם של אנשים אקראים מהרחוב). ההתייחסות לאמנות הפלסטית היא איכשהו פחות סוערת וסוחפת, כנראה משום שקנינגהם עצמו אינו מרגיש עמה מספיק בנוח. אולי זו אחת הסיבות שבגללה אני מרגישה שספרו של קנינגהם, "עם רדת הערב", הוא טיפול מדולל ומוחלש בנשגב. העלילה מהירה וקולנועית בצורה מחשידה. אין ספק שכמו "השעות", גם "עם רדת הערב" יוכל להפוך לסרט עוצר נשימה, אבל אני הרי מעוניינת במדיום אחר, במילותיו של קנינגהם, ביופי הטהור, הבלתי מתווך, שהוא יוצר.

עם רדת הערב / מייקל קנינגהם
תרגמה: כרמית גיא
כתר 2011

By Nightfall / Michael Cunningham

והוא האור / לאה גולדברג

בעמוד 82 בספר מצאתי ציטוט שתפס אותי. קטע משיחה שבה מדברת נורה, צעירה אירופאית השבה לביתה בשנת 1931, אחרי שנת לימודי ארכיאולוגיה של המזרח הקדום בברלין. "השָם" שלה הוא ארץ-ישראל:

"אך נשוב לעניינו", אמר ארין, "מדוע דווקא ארכיאולוגיה?"
"כן", הגתה נורה לאט-לאט, "קשה להסביר דבר זה".
תקף אותה פחד מפני המלים היפות שכבר אמרה אותן אי-אז, היתה כמפקירה את סודה ועושה אותו חוּלין:
"הלוא אמרתי, אני לא אשאר באירופה. ושם, ביקשתי לראות את הדברים לרוחבם ולעומקם. ולי נדמה תמיד, אם נעמיק לחפור שם, נגיע לאותה שכבת קרקע אשר עליה חרותים עדיין - עקבות אלוהים".

והוא האור / לאה גולדברג

צמחונות ארבע הרגליים

כבר חלפו חודשים רבים מיום שסיימתי לקרוא את ספרו של ג'ונתן ספרן-פויר, "לאכול בעלי-חיים". למרות הזמן שחלף, אני לא מרגישה שמשהו בי השתנה מאוד. עמדתי, אם אמנם יש לי כזו, עדיין משלבת בין אי-נוחות, עניין רב בסוגיה והדחקה לשמה. אני עדיין אוכלת בעלי-חיים, אם כי כעת תחושות הרתיעה שעולות בי מפעם לפעם לעתים מלוות בבדלי טיעונים והדים של עדויות מתוך הספר עצמו. לא תמיד. ולפעמים אני פשוט אוכלת המבורגר. אני תוהה מדוע הספר לא השפיע עליי כפי שאמור היה להשפיע. הוא נקרא מתוך התנגדות קלה, זה נכון, אבל עדיין בעניין רב. רציתי להצטרף אל שורות המומרים, כך לפחות אני טוענת.  

התשובה היא כנראה זאת: התקשיתי להשתכנע שצמחונות איננה בראש ובראשונה שאלה מוסרית בסיסית, שמבקשת להבחין בבירור בין טוב ורע, בין מותר לאסור. זהו הדיון שרציתי שייפרש בפניי, אבל הספר לא מכוון לשם. שאלת המוסר היא אמנם נקודת המוצא של ספרן-פויר, אבל במהרה מסתבר כי זו איננה הסוגיה המהותית שמעסיקה אותו. הוא אינו שואל מדוע יש להיות צמחוני: הוא שואל מדוע יש להיות צמחוני כיום. הצמחונות איננה מוצגת כשאלה מוסרית באופייה, אלא בראש ובראשונה כשאלה אקולוגית. הזוועה איננה אכילת הבשר החי. הזוועה היא אכילת הבשר שגודל בתנאי החקלאות התעשייתית, המודרנית, שסבל מעבר למכסת הסבל שהדעת מתירה. איננו יודעים מהי המכסה הזו. קשה למדוד את רמת האושר המינימאלית הדרושה לבעל-חיים על-מנת שאפשר יהיה לאכול אותו אחר-כך בלב שלם. עמדתו של ספרן-פויר בעניין זה היא בעייתית, אך נפוצה מאוד – מה שהיה פעם, הוא הראוי לשמרו. כמובן, "פעם" הוא מושג קשה למדידה בדיוק כמו "רמת אושר". לדידו של ספרן-פויר, "פעם" משמעותה החקלאות המסורתית במודל האמריקאי, כפי שהיה נהוג במשקים משפחתיים בארצות הברית עד לפני כמה עשרות שנים. הוא מביא דיוקנאות מרגשים של חקלאים אמריקאים המבקשים לשמר את המסורות הללו: הם נאבקים בהרואיות בתאגידים מפלצתיים שמנסים לדרוס אותם, ובמקביל נלחמים כדי לשרוד בכלכלת השוק הקפיטליסטית, אויב אכזרי לא פחות. בניגוד מוחלט לתעשיית הבשר המודרנית, יש לחקלאים הללו עניין מוצהר בשמירה על רווחתם של בעלי-החיים שהם מגדלים למאכל. ביחס לקונגלומרטים תעשייתיים, הם רואים את עצמם כשליחים הומאניים. גם ספרן-פויר רואה אותם כך, ואין ספק שהצדק עמו – אבל קשה שלא לחוש אי-נוחות קלה כאשר הוא מדגיש עד כמה בעלי-החיים המגודלים ברווחה הם גם טעימים בהרבה, ועד כמה סלבריטאים כאלו ואחרים כרוכים אחרי מגדל כזה או אחר, שלתרנגולות שהוא מגדל, במרעה חופשי על טהרת הגרגרים האורגאניים, יש טעם אלוהי ומרקם מרגש.

השאלה האקולוגית היא שאלה חשובה שהאדם המודרני חייב לתת עליה את הדעת. גם קשה לפסול על הסף את אלו הנלחמים למען חיים בריאים ונטולי לחצים לבעלי-חיים, גם אם הם מגודלים בסופו של דבר למאכל. אין פה בהכרח מקום לציניות (ובמיוחד לא אם אתה אמריקאי!). ובכל זאת, בעקבות הקריאה בספר קשה שלא לתהות - האם אנשים שמחליטים לאכול אך-ורק בשר אורגני הם אכן צמחונים, או פשוט סביבתיים? מהו קו המחשבה המוסרי שמניע אותם?

התשובה הבסיסית של הרבה מאוד אנשים תהיה שאיך שלא נקרא לאנשים האלה, הם בראש ובראשונה טרחנים. כן – אלו הם החברים וקרובי המשפחה שלנו, המטיחים בנו בזמנים פגיעים, שעה שמזמינים במסעדה או נוגסים בחדווה בסנדוויץ' – שאנחנו בעצם אנשים לא מוסריים. והם דווקא כן. וזה לא פשוט. הם לא חייבים להיות עקביים בתפישות המוסריות שלהם (הם לא אמורים להיות בהכרח נגד עונש המוות, למשל), ולא פעם יכולים לתפוש צמחונים אחרים כקיצוניים. תמיד היו הרבה דרכים להגדיר את דרגת הצמחוניות שלך: "אני לא אוכלת דברים שנראים כמו איברים של חיות אמיתיות". "אני לא אוכלת בקר". "אני צמחונית, אבל כן אוכלת דגים". "אני צמחונית, אבל כן אוכלת תפוחי אדמה שבושלו עם עוף". "אני אוכלת רק דברים שיש להם פחות מארבע רגליים" (פיתוח חדשני של סבתי, שמאמינה בתוקף שיש להפעיל שיקולים הומאניים רק כלפי יצורים בעלי ארבע רגליים או יותר). ולאחרונה – "אני אוכלת רק בשר חופש אורגני". ויש כמובן גם את הטבעונים, שגורמים אפילו לצמחוני האדוק ביותר לחוש כפושע. כמצטרף חדש יחסית אל שורות הטרחנים, ספרן-פויר דן במתחים החברתיים שבסיטואציות האלה. גם הוא, כמו צמחונים רבים לפניו, אינו באמת מעוניין לעשות צרות ולהעליב את העוף הצלוי של סבתו ניצולת השואה. הטרחנות החברתית המקושרת לצמחונות יכולה להחשב לאלמנט מרתיע, לקושי מעשי שמרחיק אנשים טובים מן הבחירה הנכונה. ואולי היום צמחונות היא לא בחירה ריאקציונרית כל כך. לפעמים היא יכולה להחשב אפילו לבחירה אופנתית, והכסות האקולוגית של הספר ממחישה את הלך הרוח האופנתי הזה - והרי זהו ספר שקורא לצמחונות מאוד מוגבלת ומסוימת, לאו דווקא מוסרית.   

בעצם, העמדות המוסריות (או האקולוגיות) הללו הן חלק ממנעד שלם של תגובות שונות, גמישות ומשתנות ולא בהכרח שכלתניות כלפי מציאות אחת: אנחנו אוכלים בעלי-חיים. אנחנו מודעים לכאב ולסבל שלהם. ובכל זאת, אנחנו אוכלים אותם. כל מי שמבקש לקרוא את הספר מודע למצב הזה, ומעוניין להגות בו. הוא מבקש, במודע או שלא ממש במודע, לחשוף את עצמו למידע נוסף או לדעות נוספות, להעביר את עצמו תהליך שיוביל לקבלת החלטה מעשית בעניין, או אולי לאשרר מחדש החלטה שכבר נתקבלה בעבר. המציאות, כך מסתבר, איננה כופה עליינו לגבש דעה בעניין בכל מחיר. רבים אינם מעוניינים להגות בסוגיה בשום אופן, למרות שהיא נוגעת להם באופן יומיומי. אני, למשל, שקראתי מרצוני את הספר, לא מסוגלת להביא את עצמי לחפש באינטרנט את שפע סרטי האימה המתעדים את המציאות המבחילה שבה מגודלים בעלי-החיים שהספר דן בהם. אני מודעת לקיומם של הסרטים האלה, ובכל זאת – מסרבת לראותם כרגע. הסרטים האלה שקולים לספר דמיוני אחר, גראפי יותר וקשה לעיכול, שאני עדיין מבקשת שלא לקרוא. ואין ספק שעדיף לקנות אורגני.

Eating Animals / Jonathan Safran Foer 

"אני מה זה פאן של אלתרמן"

המעבר מירושלים לתל אביב מתברר כקשה מן הצפוי. כן, הכל בתל אביב מתמלא בפסקול שמח וקליל, כן, אנשים יפים מחייכים אלייך, כן, כרטיס האשראי שלך מרחף באושר בין חנויות צבעוניות, אבל למרבה הצער, יש מחיר לשלם: אתה נתקל בהגיגים תל אביביים שבירושלים היו ממוגרים מייד, שלא לומר – כרוכים בענישה. כעת הבנתי שהקדרות הירושלמית לא מאפשרת לזולת לחלוק עמי תובנות מפוקפקות, או אולי לא מאפשרת לזולת לפתח תובנות, ובכך נחסך ממני, ככל הנראה, הרבה סבל לאורך השנים. ביומי השני בתל אביב מצאתי את עצמי מהנהנת בנימוס לשמע מחשבות שהשתיקה יפה להן, כאשר בחור חביב סיפר שהוא "מה זה פאן של אלתרמן", כי מערכת היחסים בינו לבין תרצה אתר הייתה עמוקה במיוחד והתנהלה באמצעות שירים כמו "שמרי נפשך" ובתגובה "שיר הנשמרת". "והיום, מה יש היום? מקסימום שולחים סמס, 'מהממת'!" תמצת התל אביבי ברצינות מפחידה. אבל גם תל אביביים משתדלים להיות יותר מקלישאות, ולכן הוא המשיך וסיפר שהוא מתעב את התרבות האמריקאית, ובמיוחד את ג'סטין ביבר. הצעתי לו לחפש תרבות אמריקאית שמכוונת למקבילה האמריקאית שלו-עצמו, תרבות גבוהה יותר, ושלפתי מהתיק לראייה את הספר שקראתי, "התיקונים" של ג'ונתן פראנזן. "אוקיי, אבל זה, כאילו, דבר שמישהו בארצות הברית שמע עליו בכלל?" חשד התל אביבי. התשובה הייתה כן – פראנזן הוא אחד מכוכבי הספרות האמריקאית בשנים האחרונות, והספר המסוים הזה גרם בזמנו למהומה רבתי כאשר פראנזן סרב לאפשר לכוהנת התקשורת, אופרה, לכלול אותו במועדון הספר שלה ולגרום למיליוני אמריקאיות לרכוש אותו באופן אוטומטי. מבקריו עוד חלוקים אם סירובו צריך להיחשב להתאבדות כלכלית או לצעד שיווקי מבריק, אבל אני בעיקר תמהה על ניסיונו של פראנזן להתרחק מקהל היעד שבסופו של דבר מייצג את גיבוריו, משפחה כל-אמריקאית שמתכתבת עם הקלישאות המוכרות גם לנו, בישראל הרחוקה.

נקודת המבט של הקורא נעה בין הגיבורים: שלושת הילדים החיים כולם את חייהם הבוגרים בקרבה מטרידה לספה של התמוטטות מוחלטת - גרי, איש עסקים הישגי, צ'יפ, אקדמאי לשעבר, ודניז, שפית מצליחה, וההורים, אלפרד, פנסיונר שקורס אל תוך דמנציה, ואשתו איניד, עקרת בית מתוסכלת שמבלה את חייה בשמירה על מראית-עין תקינה אל מול השכנים. אנחנו, הקוראים, מקשיבים למחשבותיהן של הדמויות ועוקבים אחרי מעשיהן לפי התור, ובכך חושפים עוד ועוד סודות שהתחבאו במערכת השקרים הסבוכה שחברי המשפחה עמלים עליה, חשים על עורנו את הפערים בין הציפיות של חברי המשפחה לבין חייהם הפנימיים, ויותר מכל - את העליבות הנואשת שלהם, את הריחוק הכפוי והמכוון שלהם ואת הכמיהה לאהבה ולאישור שהפכה את המשפחה לחולה. מאתיים העמודים הראשונים של הספר מרוקנים את הקורא, שתיאוריו ההיפר-ריאלסטיים של פראנזן שואבים אותו אל תוך החולי. זוהי מלאכת מחשבת של התשה. הספר נקרא אז כמו סרט אמריקאי עצמאי למחצה, עם כוכבים הוליוודים מוכרים שמנסים לתת את ליטרת התוכן שתאזן את הופעותיהם בקומדיות רומנטיות, אחד מאותם אלפי סרטים גנריים המנסים לשדר איכות לפי נוסחה קבועה - כל מורכבות משמעותה עצב, כל מערכת יחסים חשופה משמעה פגיעה. בשלב זה נדמה היה כי הקוראת הישראלית הספציפית הזאת מתורגלת מכדי להתרגש, אפילו אם התיאורים הם פואטיים ויפים מאוד, אפילו אם לעתים הם ממש מצליחים לסטור לדמויות או ללטף אותן, אפילו אם משובצת ביניהם ביקורת רלוונטית על מרוץ החיים המודרניים ועל התרבות הצרכנית המערבית. אלא שלא ידעתי שבקרוב יתחולל בספר נס, תיקון של ממש: ללא הכנה מוקדמת העביר פראנזן את העלילה אחורה בזמן, אל ילדותם של הילדים, אל תקופת הראשית שבה ההורים יצרו בהם את הסדקים שיפערו בעתיד לשברים עמוקים כל כך, וינתבו אותם למרדף פסיכוטי אחר מין, יוקרה, כסף וזוגיות. זהו הבסיס הדורש תיקון. כאן פראנזן הגיע לדרגה נשגבת של כתיבה, והדמויות קיבלו עומק בלתי צפוי שמתעלה הרבה מעל לאינסוף המעשים והמחשבות שפראנזן מדקדק בהם. כאן הובהר לאילו מן הדמויות אהבתו של פראנזן נתונה, ולאילו מהן הוא מתקשה לסלוח.   

בסופו של דבר מתאפשרת איזו מתיקות רק בגלל שהמצלמה מתרחקת. הקוראים כמו נגמלים בהדרגה מן המציצנות וגולשים אל תוך הלך הרוח הרגוע של אירועים המתרחשים כמו מעליהם. כעת פראנזן כבר אינו מעוניין להציג באובססיביות כל נקודת מבט, כל פגיעה וכל תשובה. לקראת הסוף, העלילה הופכת לדקה, כמעט מוגבלת, ואנו שומעים דיווחים מרוחקים ומפויסים על הגיבורים, כאילו שילם הקורא את מס הסבל וכעת מגיעה לו מעט נחת. זוהי מחווה של חמלה מצד פראנזן, אבל יש בה בכדי להחליש את הקושי הרגשי שעבר על הקורא עד לנקודה זו, שאולי מעולם לא היה הכרחי.   

חובב האלתרמן התל אביבי אמור למצוא עניין ב"תיקונים". זהו ספר אמריקאי שנכתב למען אמריקאים והפך להיות למוקד של דיון תרבותי בארצות הברית: פראנזן הסופר מסוגל להיות אכזרי מאוד כלפי דמויותיו הכל אמריקאיות, כמו גם פראנזן הסלבריטאי, שהפגין במובן מסוים אכזריות כלפי הקהל האמריקאי העממי, שממנו ביקש בגלוי להתבדל. אנחנו, הירושלמיים והתל אביביים, קוראים בו כמציצים יודעי-כל, כצרכנים-שותפים המכירים הרבה מן האזכורים התרבותיים המזוהים כל כך עם כתיבתו של פראנזן על האמריקאנה, אבל, אולי כמו פראנזן עצמו, כחושבים-עצמם לרחוקים מספיק כדי לשמור על איזה ניקיון מהם.     

ג'ונתן פראנזן, "התיקונים", תרגום: אלינוער רבין, הוצאת עם עובד, 2003.