אנחנו קוראים בסיפור יוסף. יש מאבק שושלתי. יוסף נועד לגדולות, וההבטחה הטמונה בו מפחידה את אחיו-מתחריו. הוא מושלך באלימות אל הבור. כמעט ומת. בדרך-לא-דרך הוא מגיע לארץ אחרת, ארץ זרה. מצרים. ודווקא שם הוא מקבל את הכשרתו, זוכה למעמד הראוי לו. הזר שהיה מאיים מדי בקהילתו-שלו בכל זאת מצליח לצבור כח ועוצמה, אבל רק בחצר מלכות אחרת. ורק משם יוסף יכול לחזור לעמו שלו כמנצח, כמנהיג. קוראי התנ"ך מזהים את הטיפוס הזה לצמרת בחצר המלכות הזרה. יש קווים משותפים בין יוסף למשה. ואכן, אנו יודעים גם ממקורות היסטוריים שבני מנהיגים מקומיים בכנען נשלחו לעבור הכשרה בחצר המלכות של פרעה. ומצלצל כאן גם סיפורו של דוד, שנאלץ להמלט משאול אל הפלשתים, ודווקא שם, בארץ זרה, קיבל לידיו את השליטה בצקלג וזכה לכבוד כמנהיג ראוי. כאילו המנהיג חייב לעבור מעין מסע חניכה בנכר, כאילו העלייה לגדולה מתאפשרת דווקא על-רקע התרבות הזרה. במסורת היהודית קשה שלא לקרוא את הסיפורים הללו כרמיזה לגלות של עם ישראל וחזרתו לארצו. כמו מאותתים לנו שהגלות היא רע הכרחי, הכשרה כואבת אך נחוצה, ירידה לצורך עלייה. אבל יש רובד נוסף, נסתר. אין פה רק נבואה, יש פה גם זיכרון. למעשה, סיפורי המנהיגים האלה חולקים קווים משותפים שיש בהם רמז למסורות עתיקות ביותר, לעקבות אבודים של המיתולוגיה המזרח-קדמונית.
מפתיע לגלות עד כמה מוטיב המלך המיועד, הנמלט מארצו, מעוגן עמוק במסורות הספרותיות של המזרח הקרוב הקדום, למשל בסיפורו של סינוהא במצרים העתיקה (שעליו עוד יורחב בפוסטים הבאים), אבל גם במסורות סוריות. למשל, באוטוביוגרפיה שהותיר אחריו המלך אידרימי, מלך אללח'. הנה הוא כאן לפנינו, בפסל שחפר סר ליאונרד וולי בעיר אללח' (כיום בטורקיה) ושנשמר כיום במוזיאון הבריטי. זה פסל אבן גדול יחסית, גובהו כמטר. אידרימי נראה בו ישוב על כס. פניו רציניות, סכאמטיות, עיניו ממוקדות בנקודה רחוקה ממעל. הוא חבוש במעין כיפה רחבה ולסנטרו זקן ארוך. לגלימתו שוליים עבים, האופיינים כל כך לתלבושתם של מלכים כנעניים. ידיו החזיקו במשהו שלא נשתמר, וממקורות אחרים אנו מנחשים שאולי היה פרח הלוטוס, ואולי קערה. לעינינו המודרניות, הצמצום שבו מפוסלת דמותו יוצר רושם כמעט נאיבי, ילדי. אבל זו אשליה, טעות של אנכרוניזם גמור. כך מתאר עצמו מלך רב עוצמה לאחר שישב שלושים שנה על כס השלטון במאה ה- 16 לפנה"ס או בתחילת המאה ה- 15 לפנה"ס. אורך ימים שכזה על כס השלטון היה הישג נדיר באותה תקופה, וכמובן גם מספר טיפולוגי שאפשר לתהות על מידת אמינותו. במצרים העתיקה, למשל, לאחר שלושים שנה המלך היה מחדש מלכותו בטקס מיוחד. כאן, על שמלת פסלו ואפילו על פניו, אידרימי בוחר לתעד את סיפור חייו, ואנו מופתעים לגלות את ההקבלות לסיפורי המנהיגים המקראיים.
 |
| אידרימי, מלך אללח', באתר המוזיאון הבריטי |
באלפו, היא ח'לב הסורית, כיום מוכת המלחמה והאבדון, אידרימי ואחיו נקלעו לסכסוך על הירושה המלכותית. אכן, זוהי אותה יריבות אחים המוכרת לנו עוד מימי קין והבל ויעקב ועשו. אידרימי נאלץ להמלט לעיר אמר, כיום בסוריה, שם יושבים קרוביה של אמו, כדי להציל את חייו. ומשם הגיע אלינו, לארץ כנען. כאן, בקרב הע'פירו, אותה קבוצת נוודים שיש המחברים לעברים הקדומים, שהה שבע שנים (כמובן, מספר טיפולוגי נוסף) כדי להתחזק ולגייס סביבו קואלציה של כוחות חמושים. או אז הוא מתפייס עם אחיו וכובש מחדש את עירו, אללח'. והרי אנחנו מכירים את סיפור החיים הזה היטב מן המקרא: המלך לעתיד נמלט על חייו, בורח ממאבק קשה על הירושה. הוא מגיע לארץ זרה ומתחזק בה, צובר מעמד וכוחות, ושב לביתו כמנצח, כשליט הראוי. עד לשר הטבעות ומשחקי הכס זה מגיע.
בואו לקרוא עמנו בכתובת על פסלו של אדרימי, בתרגומו היפה לעברית של אליעזר (אד) גרינשטיין.
אליעזר (אד) גרינשטיין, 2004. פרשנות המקרא אגב עיון בעולמו התרבותי הקדום. עמודים סא-עג בתוך עיונים בחינוך יהודי, כרך ט', הבנת המקרא בימינו. סוגיות בהוראתו, בעריכת א. דיטשר ומ. ל. פרנקל. הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.
*פוסט זה הוא חלק מפרויקט עברית-ארכיאולוגית* הצטרפו לסדנה שלנו בסיפור פשוט!
