הו! 12

שירים חדשים שלי התפרסמו בהו! 12, וההתרגשות רבה מאוד. להיות בחברה טובה כל כך. הרבה דלק נכנס בי.

הו! 12

כותבים למגירה / תערוכה בבית אריאלה

בקיץ השתתפתי בתערוכה יפה בבית אריאלה, "כותבים למגירה". בתוך מגרות הקיטלוג הישנות הדפיסו שירים חדשים, וגם שיר שלי, "באוחזי". הפתיחה הייתה מצחיקה ומעוררת ענווה. עשרות רבות של כותבים וכותבות עטו כל אחד ואחת על שידת המגירות שלו, חיפשו באימה את המגירה הנכונה ונאבקו (בנימוס) על הזכות להצטלם בכמה שיותר זוויות עם המגירה שלהם (מגירה סגורה בקלוז-אפ, פתוחה קלות בזוית כמו-אקראית, יד אגבית על הכרטיס עם שם הכותב, התמקדות בכרטיס עם השיר, וכן הלאה), תוך הדיפה (מנומסת) של כותבי המגירות המתחרות, המנסים גם הם להצטלם באותה שידה, אך עם מגירה אחרת. וכך גם אני. ברקע חגו הורים הדורים ודודות גאות, לעתים אפילו מחזיקים בכרטיס או בדף עם היצירה הקרובה ללבם ולמשפחתם, אחרי שפשוט ויתרו על כל העמדת-פנים והוציאו אותו משידת המגירות. המחשה חיה והומוריסטית כל כך למתח הזה שקיים בכולנו, בין הרצון לקרוא שירה לבין הרצון לפרסם שירה. אולי פשוט נקח את כל המגירות שלנו איתנו לכל מקום.    

"באוחזי" בתערוכת "כותבים למגירה" בבית אריאלה

יבי וקישון בפח המיחזור

מצאתי אוצרות בפח הזבל מתחת לבית. אנחנו גרים ברחוב יצחק שדה בתל אביב (ותכף נעזוב). היום, כשחזרנו הביתה, משהו תפס לי את העין, והצצתי לתוך פח המיחזור הכחול. ראיתי שהוא מוצף עד אפס מקום בספרים. המון המון ספרים. זה היה עזבון של משפחה אוהבת ספר, והילדים הבוגרים פינו את הבית היום. הם מכרו את כל תכולת הדירה לאדם שעוסק בזה, והוא לקח כמויות עצומות של ספרים ודחס אותם לפחים ברחוב, לחלחלתם של בני המשפחה. כנראה החליט שאין בהם ערך, אבל יש משהו נוגע ללב בזה שהקפיד לפזר אותם רק בפחי המיחזור לנייר. בכל זאת, אנחנו בני תרבות. ראיתי שהמשפחה עוד מוציאה דברים החוצה ושאלתי אותם על הספרים. מסתבר שהאבא היה עיתונאי. הבתים ברחוב שלנו הם שיכונים של ועדים: הבית שלנו היה שיכון של עובדי עירייה בתל אביב, והבית שלהם היה של ועד עיתונאים. חיפשתי אחר כך בגוגל ומצאתי שאפילו טומי לפיד גר שם פעם בבניין. אני מדמיינת את קישון בא לבקר אותו כדי לשחק שח, חולף על פני הבית שלנו. יצאתי למסע נבירה נרגש. עברתי בכל פחי המיחזור שיכולתי למצוא והוצאתי מה שאפשר היה. אוצרות של מישהו. אוסף של חיים שלמים. האם באמת אין ערך לספרי קודש משנות השלושים? האם באמת אין ערך לספרות עברית משנות הששים והשבעים? כל התחנות האלה בחייו של מישהו, המזכרות שבחר לשמור. היו גם אינסוף אלבומי מורשת קרב וספרי זכרונות של פוליטיקאים, אבל עליהם אני באמת לא מתפלאת. הוצאתי מן הזבל ולקחתי חלק קטן ונבחר הביתה, ואת השאר פרסתי מחוץ לפחים בתקווה שימצאו בית אוהב לזמן-מה. 

כריכת הספר: יבי / נמרוד. 1978

בבית גיליתי שספר שהצלתי בטעות, כי חשבתי שהוא על הפסל נמרוד של דנציגר, הוא ספר שירי מחאה פוליטיים של משורר שלא הכרתי: יבי. אורי אבנרי כתב בהקדמה לספר בשנת 1978:

"ב- 30 באפריל 1976 התקיים "יום האדמה", מחאת הכפרים הערביים בישראל נגד הפקעת האדמות. במהלכה של יממה זו נקטלו ששה אזרחים ערביים חפים מפשע בידי כוחות-הבטחון. היה זה הרג חסר תכלית, ניצחון האיוולת הרצחנית, ניצחון השנאה העיוורת.

כוחות-הביטחון פעלו בשם מדינת-ישראל. הם פעלו גם בשמנו. הרגשנו שגם ידינו שפכו את הדם הזה. היה עלינו לעשות מעשה, לקום ולמסור עדות חיה, כדי לטהר את עצמנו.

לחתום על עוד עצומה? לארגן עוד אסיפה? לקיים עוד רב-שיח? חשנו שדרוש משהו שונה.

כך נולד הרעיון לעשות ג'סטה אישית פשוטה. קנינו כמה זרי-פרחים. יצאנו בשבת בבוקר, שלושה - יבי, הצייר דן קדר ואני - והלכנו אצל המשפחות השכולות. אמרנו להן: קול היריות אינה קולה של ישראל. וודאי אין הוא הקול היחידי. גם קולנו הוא קול ישראלי. קולה של ישראל האחרת. ואולי: קולה של ישראל.

הלכנו מקבר לקבר, והנחנו זר על כל אחד מהם, בשקט, בלי טכס, בלי נאומים.

הדבר פורסם. כמה קללות, כמה חרפות, כמה מכתבי-שטנה ניתכו על ראשינו! ומכל ההאשמות שהוטחו בפנינו, ובעיקר בפניו של יבי, "הנוראה ביותר" הייתה: אוהב-ערבים!

האם יבי הוא "אוהב-ערבים"? בודאי שכן. 

הוא אוהב את הערבים, מפני שהם בני-אדם, ואהבת בני-האדם היא חוט השני בכל יצירתו. הוא אוהב אותם גם מפני שהם שייכים לארץ, לנופיה, לתולדותיה. 

לאחרונה נשמעים ברמה דיבורים הרבה על "אהבת ארץ-ישראל". דומני שאין זו אהבה כלל, אלא שנאה - שנאה לכל דבר, לכל איש, לכל אבן, לכל עץ, שאינם יהודיים. כל זה בשם אהבה לארץ מופשטת, ארץ הקיימת רק בדימיונם של בעליה, ארץ שהייתה והווה כולה עברית". 

הלב נדהם. האם אפשר היה לכתוב משהו נכון יותר, קולע יותר, על השנאה שיש בישראל היום? על שריפת משפחה ערבית בלילה בכפר דומא? ואם כבר אז, בשנות השבעים, כל העצומות, האסיפות והדיאלוגים היו כולם שחוקים משימוש וריקים ומעוררי בוז בעיני המארגנים עצמם - מה עוד נותר לנו היום? אפילו לא הכרתי את יבי ואת שירת המחאה שלו. גם זה אומר לי הרבה - על הקולות האחרים שנמוגים ואין להם זכר.  

כריכת הספר: אפרים קישון / בעד. 1970

פתחתי ספר אחר מהערימה, "בעד" של אפרים קישון. את קישון אני אוהבת מאוד, אהבה משפחתית שנשארת איתי עוד מהילדות. חיוך נבוך של חוסר אמון למראה ההוצאה: "קצין חינוך ראשי / ענף הדרכה והסברה". מסתבר שעניין "ההסברה" אינו המצאה של ישראל הנבובה של שנות האלפיים. נדמה לי שיש משהו כמעט פתוח ומתקדם בהודאה של צה"ל בשנות השבעים בצורך "להסביר" לחייל עצמו מה דעתו-שלו על מעשיו-הוא, ולא רק בצורך לעשות ספינים לתקשורת הזרה. בבחינת הודאה באפשרות של דיאלוג מורכב גם בישראל פנימה. הנה, מאיר אריאל יוצא אל השמירה עם המינגווי של אהרון אמיר, והחייל המתלבט יוצא אל הקרב עם קישון שימלא אותו בקצת גאווה לאומית. דין קישון כדין מם שמפיקים בדובר צה"ל בפייסבוק - הקלה קומית שתמתיק את הגלולה המגוייסת, בתקווה שמשהו בשובבות שבה יחנוק איזה סימן שאלה. וכך כתב קישון בהקדמה לספרו:

"חייל יקר,

קודם כל קבל את התנצלותי על שם ספרי. אתה צודק, אין זה מקובל שסאטיריקן רציני יילחם בעד משהו, תפקידו המוצהר לצאת למתקפה נגד אולם ומלואו. אולם אין כל סתירה, בסופו של דבר קשה לצאת לקרב אם לא יודעים על מה נלחמים.

אין נגד בלי בעד.

נוסף לכך, תסכים אתי, שלא כתוב בשום לכסיקון תחת הערך "סאטירה" שהיא חייבת להיות מכוונת דווקא נגד שר אוצר. עד כמה שנשמע מוזר הדבר אפשר לכתוב סאטירה גם עליך, על האינסטלאטורים, אפילו על יאסר עראפת ועל יונת השלום המצויידת בטילי אוויר-אוויר.

MAKE LOVE NOT WAR. עשה אהבה לא מלחמה, מפיצים בכל העולם המערבי סוכני סין העממית. הרעיון כשלעצמו באמת מלבב, נשאלת רק השאלה: מה דינו של עם העושה מלחמות מפני שהוא אוהב. אוהב את ארצו. מותר לו?

...

על כן ספרון זה הוא חדגוני במקצת. הוא עוסק בנושא אחד בלבד - בקיומנו, מאז מלחמתנו הראשונה ועד האחרונה בשביתות הנשק. אספתי את הספר בשבילך, חייל יקר, כדי שלא תתבייש בכך שהצדק אתך, כדי שתהיה בעד".

טוב, אני כבר מזמן לא חיילת, אבל אני מקבלת את התנצלותו של קישון על שם הספר. גם את המלצתו שלא להתבייש בכך שהצדק עמי אני מנסה לקבל, אם כי הצדק שאני שואפת אליו מחייב גם בושה. אינני יודעת איך אלוהי פחי הזבל סידר שאקרא דיאלוג ישיר ואקטואלי כל כך בין אורי אבנרי לאפרים קישון, עם אותה משוואת סכום אפס של שנאה ואהבה לארץ, ואינני יודעת מה להסיק ממנו. שמץ מן הסתירה הזו בין אבנרי לקישון בוודאי ליווה גם את השכן שלא הכרתי, העיתונאי שחיטטתי כך בספריו היום. הנה, משהו בכל זאת אפשר להסיק: הסתירה המכוערת, המכערת, אינה משתנה כבר עשרות שנים, ואולי אין טעם לצפות שתשתנה. העיתונאים מדווחים שוב ושוב על זוועות שנעשות בשמנו, צה"ל שוב ושוב מסביר לנו שלא להתבייש בצדקתנו. צועקים עלינו שהגיעה השעה לבחור את מי לאהוב ואת מי לשנוא. תיאטרון אימים שכזה שרוקד את עצמו לדעת עד שנטרקת עליו דלת הפח. אולי חבל שהוצאתי אותו משם.  

יבי / נמרוד: שירה, פרוזה, מכתמים. הקדמה: אורי אבנרי. אמנות: יצחק דנציגר. הוצאת רצון-טוב. 1978.

אפרים קישון / בעד. ציורים: דוש. הוצאת קצין חינוך ראשי / ענף הדרכה והסברה. 1970 (כך לפי האינטרנט - לא מצאתי את ציון שנת ההוצאה בספר עצמו. ובכלל, יש בספר עוד שפע טעויות עריכה והגהה, כמו שאפשר לראות בהקדמה שהקלדתי כלשונה למעלה. האם באמת רצה קישון לצאת כנגד אולם ומלואו, ולא כנגד עולם? אני מקווה שכן).

רשימת פרסי שירה עברית

אני משתתפת השנה במסלול השירה של הליקון, ולומדת הרבה מאוד. השבוע יצא לנו לדבר על פרסים ותחרויות שירה, וניכר שאפילו שיש בינינו בקורס משוררים רציניים ופעילים ביותר, עדיין יש המון בילבול לגבי הבמות לפרסום שירה וגם לגבי התחרויות והפרסים שאפשר לנסות ולגשת אליהם. אין מה לומר, זה חשוב. לא רק בגלל הסיכוי לקבל תמיכה כספית בעד השירה, ובפרט תמיכה בפרסום ספר שירה בעידן שבו רבות מן ההוצאות דורשות מן המשוררים השתתפות עצמית במימון, אלא גם בגלל העידוד הסמלי, הנחוץ כל כך. אז הכנתי רשימה שמנסה לרכז את פרסי השירה הפעילים, וחשבתי שכדאי לשתף אותה כאן בבלוג. מוזמנים לשלוח לי תוספות ותיקונים. לכל הפרוזאים שבינינו, ראו כאן גם רשימה של פרסי פרוזה.

שם הפרס	מטעם	דרישות	מועד הגשה
יהודה עמיחי	עיריית ירושלים	ספר שירה בשלוש השנים האחרונות	ינואר
רחל נגב	האוניברסיטה העברית	לתלמידי האוני'	אפריל
ביכורי שירה – פיצ'י יהורם בן מאיר		ספר שירה ראשון יצא בשנתיים האחרונות או עומד לצאת לאור	פברואר
פרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול	משרד התרבות והספורט	סופרים שכבר פרסמו לפחות שני ספרים (שירה, סיפורת, מחזאות, מסה, ביקורת ועריכה ספרותית)
פרס חדש של חוק הספרים		קטגוריית שירה
פרס ביאליק	עיריית תל אביב	ספרים שפורסמו עד לפני שנתיים לפי התאריך העברי. ספרות יפה, בעיקר פרוזה, כולל שירה	לא הצלחתי לברר
פרס לאה גולדברג	הספרייה הלאומית	שירה וספרות ילדים ונוער (בעבר היה גם לפרוזה), פורסם עד לפני שלוש שנים, הגשה דרך ההוצאה
פרס ברנר	אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל	מדי פעם יש קטגוריית פרוזה, ויש גם קטגוריית שירה, לספר שירה שהופיע בשלוש השנים האחרונות, או לספר פרוזה בשנה האחרונה, סופרים או ההוצאות מגישים	מרץ
פרס רמת גן לספרות	עיריית רמת גן	גם פרוזה וגם שירה	נובמבר
פרס הרפז	אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל	ספר שירה שיצא בשלוש השנים האחרונות, לא לספר ביכורים	יוני
פרס אליעזר שרייבמן	אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל	למשורר צעיר על ספר שירה ראשון	מרץ
פרס השירה ע"ש פסח מיילין למשוררים בתחילת דרכם	איגוד כללי של סופרים בישראל	ספר שירה ראשון	יולי
פרס טבע לשירה	חברת טבע	משורר בתחילת דרכו בפסטיבל מטולה
פרס הליקון על שם רמי דיצני		משורר בתחילת דרכו בפסטיבל שער
פרס מתנאל למשורר יהודי		משורר יהודי מבטיח בפסטיבל כיסופים
פרס ירושלים לשירה על-שם אורי צבי גרינברג	עיריית ירושלים
פרס על שם ש' שלום	עיריית חיפה	לעידוד היצירה של משוררים וסופרים ישראלים
פרס להוצאת ספרי ביכורים לאור	המדור לספרות במועצה הישראלית לתרבות ולאמנות (משרד התרבות)	לספר ראשון (שירה או פרוזה, אבל רק אם זה סופר שלא פרסם קודם באף קטגוריה); הפרס מממן חלקית הוצאה לאור; ספר שראה אור בשנה הנוכחית או שקיבל חוזה לפרסום השנה; הוצאת הספרים מגישה מועמדות
קרן יצחק לייב גולדברג לתרבות ולספרות	הקרן הקיימת לישראל	עידוד בהוצאת ספרים, פרס ליצירה ספרותית שנתפרסמה
קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות	קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות	תמיכה בהוצאה לאור של ספרים בתחום הסיפורת והשירה, לתל אביביים (צריך שכבר יהיה בית הוצאה שהסכים)	לאורך השנה
פרס ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה	אקו"ם	לחברי אקו"ם בלבד, מועמדות אחת בכל קטגוריה מדי שנה	ספטמבר?
פרס מפעל הפיס לאמנויות ע"ש לנדאו	מפעל הפיס	על מפעל עבודות של משורר או על הישגים של משורר

ועוד כמה תוספות:
פרס עידוד היצירה הספרותית בין מדענים (מכון ויצמן, ע"ש עפר לידר)
פרס חדש של משרד התרבות בעקבות חוק הספרים

אני, בעמוד 413

השיר שלי, "לוליינית השנאה העצמית", נכלל בספרם של מנחם ובן ודורון קורן, "השירים הכי יפים בעברית". זאת הייתה הפתעה מרגשת מאוד. אפילו מדהימה. מאז, ברגעים הבודדים שאני מרשה לעצמי לחשוב על זה קצת, אני בעיקר נבהלת. פרסמתי כל כך מעט, ויש כל כך הרבה שירים ומשוררים וסיפורים וספרים וסופרים שאני עדיין לא מכירה, או מכירה מעט מדי, או חושבת שאני מכירה אבל טועה לגמרי. אני מרגישה לא ראויה לכותרת הזאת, "השירים הכי יפים בעברית", שמעוררת ציפיות בלתי-אפשריות, ומבועתת לומר אותה בקול. בגלל זה גם התעכבתי מאוד בפרסום העניין הזה בבלוג, למרות שאלו בדיוק מסוג הבשורות הטובות שרציתי שיפורסמו כאן. לפי רשימת רבי המכר, מסתבר שהרבה אנשים נותנים את הספר הזה כמתנה בפסח, ולעצמם קונים בסתר את "חמישים גוונים של שחרור". 

מה שמקל עליי קצת הוא הכותרות המצחיקות של הספרים שליד. כאן בתמונה, בסטימצקי, מצאתי את הספר ממש מתחת ל"רגישות לגלוטן", ובצומת ספרים ליד "מסביב לעולם ב- 80 עסקאות". זה נחמד.

בכל אופן, זאת הזדמנות מצוינת להודות לעמיחי שלו, שפרסם את השיר לראשונה ב- YNET במדור שירה בעריכתו. תודה! 
     

קצת על אהבה בעולם העתיק - כתבתי ב- ynet

לקריאת הכתבה ישירות ב- ynet

אמנם קשה לאתר סימנים לאהבה עתיקה בחפירות ארכיאולוגיות, אך לא מעט מסמכים ובהם כתובים שירי אהבה נשתמרו מתרבויות המזרח הקדום. בספרם היפה של ש. שפרה ויעקב קליין, "בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום" (הוצאת עם עובד, 1996) מתורגמים שירי אהבה שומריים המתארים את כלולותיהם של האלה איננה (שמאוחר יותר התגלגלה לאלה אשתר), לבין אל הפריון דומוזי, הידוע גם בשמו המקראי תמוז.

מדי שנה שיחק המלך השומרי את תפקיד האל דומוזי ושחזר את טקס ההתייחדות עם האלה, ששוחקה על-ידי כוהנת, בכדי להבטיח את פריון ארצו. לשירי האהבה יוחסו כוחות מאגיים והם דוקלמו במהלך טקסי הייחוד הללו, ואולי גם במהלך חתונות פרטיות. הטקסטים העתיקים ממחישים את האהבה במלוא חיותה: "שביתני, בחשק אליך אבוא, חתן – ארוץ אחריך אל המשכב", מתרגמים ש.שפרה וקליין את דברי האלה אל אהובה. שירי אהבה יפהפיים נתגלו גם בתעודות ממצרים העתיקה, או בציטוטים שנשתמרו באחוזות קבר מצריות. שלא כמו שירי האהבה המסופוטמיים, נדמה כי רוב שירי האהבה המצריים הם חילוניים באופיים, ואין בהם בהכרח אלגוריה דתית. גם ממרחק של אלפי שנים, הם מצליחים לתאר רגעים אישיים ומלאי הומור מחדר המיטות. הקורא העברי יכול למצוא רבים משירי האהבה מזמן הממלכה החדשה במצרים בספרו של מיכאל פוקס, "שירי דודים ממצרים העתיקה" (הוצאת מאגנס, תשמ"ה). בקטע מתוך מקור מצרי הנקרא פפירוס האריס תרגם פוקס את דברי האהובה הכועסת על בחיר לבה המבקש להפסיק את פגישתם עקב רעב: "אם תבקש ללטף את ירכי, התצא כי לאכול תבקש? או כי עבד אתה לקיבתך?".  שירי האהבה העתיקים הללו יכולים לספק את הרקע להבנת שיר השירים שבמקרא, וחוקרים רבים ניתחו את קווי הדמיון בין סגנונם ותוכנם של שירי אהבה מסופוטמיים ומצריים לבין מגילת שיר השירים.

כפי שאפשר לתאר, האהבה בעת העתיקה הייתה מגוונת, ממש כמו היום. בקברם של חנומחותפ ונינחחנום, זוג גברים מצריים שעבדו בשירות פרעה כ"מפקחים על המניקוריסטים בארמון המלך" באלף השלישי לפנה"ס, מתוארים הנקברים כשהם מחובקים ומחזיקים ידיים, בדיוק כפי שנהוג היה לתאר זוגות נשואים במצרים העתיקה.


חנומחותפ ונינחחנום (Gerg Reeder 1999)

תיאורים אלו של השניים עוררו במחקר השערות לגבי טיב היחסים ביניהם, אם כי הנקברים עצמם היו נשואים לנשים והיו אבות לילדים.

כפי שידוע לנו גם מן המקרא, נישואין בעולם העתיק היו עניין משפטי וכלכלי מורכב שנועד להבטיח ירושה וקניין, תוך התייחסות מפורטת למעמדן של האשה הראשונה וילדיה לעומת מעמד הנשים האחרות וילדיהן, במידה שהיו כאלה. חוזה נישואין מן האלף השני לפנה"ס שנמצא בעיר הקדומה מארי, הנמצאת כיום בסוריה, מפרט כי האשה השנייה מתחייבת לכעוס על כל מי שהאשה הראשונה כועסת עליו, ולשמור על יחסים טובים עם כל מי שהאשה הראשונה מחבבת. לעומת זאת, חוזים אחרים מאותה תקופה מתנים לעתים את הנישואין לאשה באיסור מפורש על לקיחת נשים נוספות אחריה.

מן הסיפורים המקראיים אודות נשותיו של המלך שלמה, למשל, עולה כי נישואים דיפלומטיים היו כלי חשוב בהגנה על האינטרסים של ישויות מדיניות מתחרות בעולם העתיק. ואכן, בארכיון מן האלף השני לפנה"ס בעיר אל-עמארנה שבמצרים מתועדות, בין השאר, תכתובות בין פרעה לבין שליטים מקומיים של ערי מדינה כנעניות, ובהן משא-ומתן לקראת נישואים שכאלה. בכדי להבטיח את היחסים הדיפלומטיים החליפו ביניהם השליטים זרם בלתי פוסק של מתנות יקרות ערך, וביניהן גם בנות מלוכה להתחתן עמן. רבות מן הנסיכות נשלחו להתחנך בבתיהם של בעליהן לעתיד בעודן צעירות מאוד, כך שיוכלו להתערות בחברה הזרה להן. במקרה יוצא דופן מתקופה מאוחרת יותר תועדה גם דרישתה של נסיכה מצרית, שביקשה לשלוח לה בדחיפות נסיך חיתי שיהיה לה לבעל.

גם מקומה של האירוטיקה לא נפקד מן העולם העתיק. לא מעט דמויות עירומות מוכרות במזרח הקדום בהקשרים דתיים, אך לעתים ברור כי מדובר בתיאורים בהקשר אירוטי מובהק. קבוצה של לוחיות טרקוטה מסופוטמיות מן האלף השני לפנה"ס, למשל, מתארת זוגות בעת משגל, במהלכו האשה שותה משקה אלכוהולי, כנראה בירה, בקש ששימש גם כמסננת. חלק מן הצלמיות מתארות את הזוג על דגם מוקטן של מיטה. הצלמיות הללו נלחצו בתבנית, כלומר – יוצרו באופן המוני יחסית, והיו כנראה רכושם של אנשים פרטיים.