יצחק בשביס-זינגר / החוזר בתשובה

אחרי שקניתי כרטיסים ל"שונאים, סיפור אהבה" של תיאטרון גשר, אני ממשיכה בהכרות עם בשביס-זינגר. רשמתי לי משימה – לקרוא עוד ממנו; ואז גררתי אותה, מחקתי אותה מן הרשימות האינסופיות וכמעט ושכחתי אותה, ובכל זאת מצאתי את עצמי השבוע בספריה הגדולה, הולכת למדפי ה- PJ האהובים בקומה 5 ושולפת ספרים שלו. שמו של הספרון הקטן, "החוזר בתשובה", כמובן הילך עליי קסם, ובמיוחד כריכת הקרטון החומה הספרייתית שהודבקה לו, שהפכה אותו לספר-עבודה, משהו פונקציונאלי שמכוון את עצמו למשימות רציניות, שכאילו אין לו עניין לצוד את קוראיו לקריאה של פנאי. ומיד אני מתפלאת, כי הסופר פותח בשבירת כל הפיגומים הספרותיים ופונה ישירות אל קוראיו; ואם לא לקוראיו, אז לפחות לקורא האחד, האידיאלי, המכיר כבר את כל כתביו: "קורא נאמן זה קרא, מן הסתם, את שיחתי עם ריצ'ארד בורגין בשבועון של ה"ניו-יורק-טיימס", משובי משטוקהולם בינואר 1979" (עמוד 7). אני, שאיני מכירה את כתביו וזו לי קריאתי הראשונה בהם, נרתעת מן האגו ששעט כך אל קדמת הבמה בעמוד הראשון, ואותת שאין ברצונו או בכוחו ליצור סיפור שיאמר בדרכו את מה שיש לומר, אלא מבקש מייד שנחתום מראש על כתב הויתור לפני שנכנס פנימה. אבל עכשיו, אחרי הקריאה כולה, אני מתלבטת אם מותר לי לשפוט אותו כך. מן ההקדמה אני מבינה שהספר פורסם על-רקע ראיונות רבים שנתן הסופר לרגל זכייתו בפרס הנובל, שבהם הביע את דעתו נגד חיי הדת, וזו הסיבה שראה לנכון לציין שהוא עצמו אינו מאמין בדברים ששם בפיו של החוזר בתשובה, גיבור הספר. במובן מסוים, נדמה לי שזו הבהרה במקומה, שבזכותה כל משפט שאמר החוזר בתשובה הושמע במנגינה הנכונה. ועדיין, נדמה שאפשר היה לנגן אותו כך גם כחלק ממעשה הסיפור עצמו. ולגבי האגו – הוא בוודאי מוצדק, כי הנה אני מוסיפה את שמו של בעל-האגו לרשימת המטלות שלי, שנים ארוכות אחרי שההקדמה נכתבה.

בספר, החוזר בתשובה מספר את סיפור חייו למספר, סופר יידי מפורסם ואולי בן-דמותו של בשביס-זינגר עצמו, בו הוא נתקל בכותל. הוא ניצול שואה שעשה הון בניו-יורק ומאס בחיי ההוללות והסיאוב שהיו לו, והספר מספר על הדרך שעשה בחזרה בתשובה, עד להפיכתו לחרדי בעל משפחה בירושלים של מאה שערים. אני, כתוצר של התקופה שלי, קצת מופתעת לגלות שניצולי השואה של בשביס-זינגר הם לא קשישים שהפכו לאנדרטאות, אלא צעירים אבודים, תאבי כח, תהילה וכסף; גברים ונשים שמשתמשים במין כדי לדרדר האחד את השניה ולצבור מעמד בעולם שבו כבר אין תוקף למוסר כפי שהכירו אותו. כזה הוא הגיבור, שמעביר את חייו מקיצוניות אחת לאחרת, כדרכם של חוזרים בתשובה. במבטו לאחור הוא רואה בכל היהודים החילוניים, והוא בראשם, כדמויות שטניות בעולם ניהיליסטי, ובעיניו אף כנאצים, ואל מולם הוא רואה רק אלטרנטיבה אחת: חיי היהדות החרדית של אבות-אבותיו, שהם אמנם הקרבנות שלא יכלו לנאצים, שאמנם חיים חיי ויתור וסגפנות שהוא מכיר בלקותם, אבל שרק בדרכם אפשר לשאוף לחיים מוסריים, ואם לא מוסריים ממש - לפחות לא מזיקים לזולת. אני נשמעת בקולו של בשביס-זינגר בהקדמה, ומחייכת חיוך עצוב אל מול הבחירה הזאת, בין חיי ריקנות והשתמשות בבני-אדם לבין חיי הדת. בספרון הזה החוזר בתשובה אינו אדם מאמין, אלא רק אדם המתרגל אמונה; ואולי ביהדות חרדית אכן לא נוהגים לבקש מאדם יותר מזה. אבל בפעמים אחרות אזהרתו של בשביס-זינגר בהקדמה דווקא נשמעת כהטעיה: בצמחונות של החוזר בתשובה אני מוצאת הדהוד נאמן לאמונתו של בשביס-זינגר עצמו, שהטיף לצמחונות, ומבין אמרותיו המפורסמות: "כאשר הדבר נוגע לבעלי-חיים, כל אדם הוא נאצי" (עמוד 37); ומשחק מבלבל נוסף בין הסופר לחוזר בתשובה אני מוצאת בתפישת עולמו הכללית של החוזר בתשובה, לפיה רק יהודי יכול לבחור בחירה מוסרית, ובחייו הוא בוחר רק בחירה אחת: להיות חרדי או לא, ואם לא, אז להיות שקול לנאצי; ולגוי נותר רק להיות נאצי או לא להיות אדם אמיתי בכלל, אלא לשמש כתפאורה. כך ממש אמר גם בשביס-זינגר בהקדמה, בקולו שלו: "המאבק בין טוב לרע נוגע לגורל היהודים בעוצמה רבה יותר מלשאר קוראי אומות העולם" (עמוד 9). ואכן, בסוף דבריו של החוזר בתשובה אין שומעים את דעתו של בן-שיחו, המספר, בן-דמותו של בשביס-זינגר, והדיאלוג ביניהם נותר במידה רבה בגדר השערה.     

בסיום הקריאה אני שואלת את עצמי אם הסיפור הזה צריך להיחשב לחלק מן הד.נ.א. שלנו כאן, או לענף בן-דודי שהתפצל, ואולי לענף בן-דודי שכבר חזר אלינו בצורתו הלעוסה דרך ארה"ב, מוחתם בתו-תקן של חוץ שרק בזכותו אנחנו, כאן בפרובינציה, מתמסרים אליו בקלות. אני יודעת שנמסרה לי בספר תשובתו של החוזר בתשובה, שמציג אותנו כפרובינציה שאפילו אינה מבינה שהיא פרובינציה, ותל אביב של סוף שנות השישים שלו היא אב קדמון ומלא-חיים לתל אביב הסטריאוטיפית של שנות האלפיים ומשהו, על בתי הקפה שבדיזנגוף שבהם יושבים, כך רוצים שנאמין, בטלנים נהנתנים שבזים לכובד משקלו של העבר, עסוקים בדיונים תלושים מן המציאות ורודפים אחרי מין. רק שאצל בשביס-זינגר, אותם בטלנים תל-אביביים הם פליטים שקיבלו את חייהם במתנה, וכל תל אביב היא עדיין מחנה ניצולים. שאלת הד.נ.א קשורה גם לשפת המקור שבה נכתב הספר: והרי הוא נכתב ביידיש, שחידושיה כבר היו רחוקים מאיתנו כאן בשנות השישים והשבעים; אלא שתהילתו של הסופר באה לו מן האנגלית, ואותה אני דווקא מקבלת כעורק תרבות ישיר שינקנו ממנו אז והיום, גם אם מעולם לא היה משלנו-אלינו. גם לשאלה הזו אני מוצאת איזה הד בספר, כשהחוזר בתשובה מתלונן על החילוניות שהציונות העמיסה על העברית: "אנו מדפיסים שבועונים עבריים המתארים בפרטי-פרטים איזו זונה הוליוודית שוכבת עם איזה סרסור הוליוודי" (עמוד 72), והתלונה מתכתבת יפה עם הבחירה ביידיש כשפת החולין הראויה ליהודים חרדים, ולספר עצמו. אבל הד.נ.א. מתעתע, ובמיוחד התרגום: הוא נשמע בעברית, באמת בעברית, עברית כתובה, כבודה ורשמית שנדמה לי שנעלמה אי-שם בשנות השבעים (למרות שהספרון יצא ב- 1986), אפילו שהסיפור נכתב ביידיש, והעברית תורגמה מן התרגום של היידיש לאנגלית. ואולי העברית הכבודה הזו שאני שומעת היא כולה מוסכמה של עברית ישנה של תרגום מכל שפה שהיא, מאנגלית, מצרפתית, מגרמנית ומרוסית. ועדיין, היא נשמעת שלמה כל כך; משהו חייב היה ללכת לאיבוד בהרקה הכפולה הזו, אבל לא מרגישים בחלל ריק. אולי זה קשור לכך שהמתרגמים הם קרובי-משפחתו של הסופר, ויש להם איזה ידע גנטי לגבי התוכן הנכון. לאנגלית אין זכר בתרגום הזה, למרות שהיא כל כך צועקת מכל תרגום עכשווי מאנגלית לעברית. איך זה? אני רושמת לפניי לבדוק את זה עוד, ונזכרת במייל שקיבלתי השבוע מרשימת התפוצה הקבועה שלי, שבו נשיא האקדמיה ללשון עברית יצא כנגד תופעת כתיבת עבודות דוקטורט ישראליות באנגלית. אבל את דבריו שמעתי לראשונה באותו מייל שקיבלתי באנגלית, ושמו של הנשיא ושמה של האקדמיה נכתבו בו באנגלית, והוא נשלח אליי מפרופסור שיושב בארה"ב הרחוקה ומרכז את רשימת הדיוור שכל החוקרים הישראלים של ארץ-ישראל הקדומה מנויים אליה. 

יצחק בשביס-זינגר / החוזר בתשובה

עברית: ישראל זמיר

ספריית פועלים, 1986

מלת ה"נ"

ה"וולדרמורט" האמיתי של ארצות הברית, המלה שאין לומר בקול אם חייך יקרים לך, היא המלה "ניגרו" (negro) וכל אחיותיה, ובראשן "ניגר" או "ניגה", נגזרת הנאמרת במבטא "גטו" אמריקאי מכוון. כלומר, אם אתה לבן. אם אתה שחור (ואולי אתה מעדיף לחשוב על עצמך דווקא כעל אפרו-אמריקאי), המלה יכולה לשמש כלחיצת יד סודית המכניסה אותך למועדון פרטי, שחור בלבד, שאין בו מקום ללבנים. כששחור קורא לעצמו או לחברו "ניגר" בין שחורים אחרים, הוא יוצר סוג של אינטימיות שהיא גם הצהרה של כוח; השחורים הם אלו היוצקים באופן מודע תוכן חדש, מבחירה, למלה שבעבר סימלה את העדר זכויות האדם השחור ואת השעבוד לאדם הלבן. אלא שבארצות הברית הדעות כיום חלוקות בין השחורים עצמם לגבי השאלה האם ראוי להשתמש במלה גם בין דלתיים סגורות. מובילי דעת-קהל שחורים רבים, וביניהם טייקונית התקשורת אופרה ווינפרי, יצאו בגלוי כנגד השימוש של שחורים במלה הזו, ועוררו דיון טעון המאגד בתוכו הרבה מן הסוגיות הסמויות שבין יחסי שחורים ולבנים בארצות הברית כיום, בזמן שבו שחורים רבים עדיין מבקשים ליצור לעצמם זהות שחורה הנבדלת מן הזהות הלבנה.

העיסוק במלה הוא כה נפיץ, עד-כי אסור לומר אותה בתקשורת האמריקאית גם על-מנת לדון בשאלת עצם המהוגנות שלה. באקלים הפוליטקלי-קורקט הנוכחי מותר להשתמש רק בלשון הנקייה "מלת ה- נ" (“the N word”), כאשר מזכירים את הדיון בה באופן פומבי. צרכני התקשורת האמריקאית מבינים מייד במה מדובר, ממש כפי שהם מבינים מייד את השימוש ברמיזה “the F word”, המתייחסת למלה “fuck”, קללה מתונה בסולם הקללות האמריקאי; אך הצרכנים הישראלים של עולם הבידור האמריקאי עדיין לא מכירים את הלשון הנקייה ל"ניגר", כמו שהם מתקשים לעתים לתרגם לעצמם אזכורים אחרים של לשון נקייה, למשל השימוש ב- “the C word”, מלת קללה כה בזויה בארצות הברית עד-כי כמעט ואין לצרכן הישראלי (המתעצל לחפש בויקיפדיה) הזדמנות לגלות את משמעותה האמיתית.

המלה "ניגר", הנגזרת מן השפות הלטיניות ופירושה המקורי "שחור", מתורגמת למלה העברית "כושי", ששורשיה הם כמובן עתיקים בהרבה, ומתייחסים לארץ כוש הנזכרת במקרא. כפי שכתב בעבר רוביק רוזנטל במדורו בעיתון "מעריב", עם מיגורה של המלה "ניגר" מן השפה האנגלית הלגיטימית הורחקה גם המלה "כושי" מן השפה העברית. זה בהחלט ראוי לציון, משום שמקורותיה של המלה העברית הם שונים, והאסוציאציות המודרניות שלה לא היו חייבות להיות שליליות בהכרח; אלא שהקשר בין העברית לאנגלית האמריקאית בעשרות השנים האחרונות יצר זהות מוחלטת בין האסוציאציות שמעוררת המלה "ניגר" לבין אלו של המלה "כושי". לראייה, מלה אחרת ששימשה במשך זמן רב את השחורים האמריקאים במאבקם להגדרה עצמית, המלה "צבעוני" ("colored"), שהייתה גם היא בעברה מלה פוגענית שנתבעה מחדש על-ידי הקהילה השחורה, כמעט ולא נקלטה בעברית, מן-הסתם משום שהייתה רלוונטית רק עד שנות השישים של המאה הקודמת, תקופה שבה השפעתה של ארצות הברית על השפה העברית הייתה מועטה. ואכן, כיום אין למלה העברית "צבעוני" שום קונוטציה שלילית, או אפילו קשר למאבק זכויות האדם של הקהילה השחורה.

ובכל זאת, לפעמים חלק מן המשמעויות המקוריות אובד בתרגום לעברית. נערות ישראליות צחות משלבות לא מעט "פאק" במשפטים שלהן, אבל רק משום שזה מצטייר כקליל; הרבה מהן ירגישו וולגריות אם הן יגידו במפורש "זין". השימוש הבלתי-מחייב בקללות זרות הוא עניין מוכר, ובולט במיוחד בעברית, שבה נפוצות בעיקר קללות בערבית. בני נוער ישראלים נחשפים למלה "ניגר" דרך מוסיקה אמריקאית שחורה, שם משחקים בכפילות החיובית-שלילית שלה, לפעמים כקללת רחוב, הנאמרת בין שחורים באופן תוקפני, ולפעמים כהצהרה מכוונת של אחווה שחורה; הם גם שומעים בדרנים אמריקאים שחורים הקוראים לעצמם בבדיחות-דעת "ניגר" (אך לעולם לא מכונים כך על-ידי לבנים). לא מעט בני-נוער ישראלים מצטטים את המלה "ניגר", אבל בדרך-כלל מפנימים רק את מובנה השלילי: הם משתמשים בתמהיל מקומי בין ערבית לאנגלית כשהם קוראים אחד לשני "יא ניגר", או כותבים כך בפורומים. היות והם קלטו את המלה מתוך התרבות השחורה עצמה, בעיניהם, הקללה "ניגר" לאו דווקא מתייחסת לצבע העור באופן משפיל, אלא מעניקה כוח רחוב-גנגסטרי לאומר אותה. ועדיין, לפעמים כפל-המשמעות של המלה "ניגר" מהדהד בחוזקה גם בישראל, כאשר בני-נוער אתיופים משתמשים במלה בינם לבין עצמם, גם הם מתוך הזדהות עם מוסיקאים שחורים אמריקאים. במקרים כאלו הדיון האמריקאי הסוער במלה "ניגר" משתקף באופן מוחלט גם בישראל המודרנית, אבל עדיין רחוק היום שבו אתיופים יקראו האחד לשני "כושי" בגאווה, מתוך כוונה לתבוע מחדש את המלה לעצמם. הזיכרון הקולקטיבי שלנו פשוט קצר מדי.