דוברבקה אוגרשיץ' / מוזיאון הכניעה ללא תנאי

"בגן החיות של ברלין, ליד הבריכה של פיל הים, יש תצוגה מיוחדת במינה. בתיבת זכוכית מוצגים כל החפצים שנמצאו בקיבתו של פיל הים רולנד, כאשר מת ב- 21 באוגוסט 1961. ואלה הם: 

מצת ורוד, ארבעה מקלוני ארטיק (מעץ), סיכת מתכת בדמות כלב פודל, פותחן של בקבוקי בירה, צמיד אישה (כנראה מכסף), סיכה לשיער, עפרון עץ, אקדח מים מפלסטיק, סכין פלסטיק, משקפי שמש, מחרוזת דקה, קפיץ (קטן), טבעת גומי, מצנח (צעצוע), שרשרת פלדה באורך כ- 40 ס"מ, ארבעה מסמרים (גדולים), מכונית פלסטיק ירוקה, מסרק פלדה, תג זיהוי מפלסטיק, בובה קטנה, פחית בירה (פילסנר שליש ליטר), קופסת גפרורים, נעל של תינוק, מצפן, מפתח למכונית, ארבעה מטבעות, סכין בעלת ניצב עץ, מוצץ, צרור מפתחות (חמישה), מנעול תלוי, נרתיק פלסטיק קטן לכלי תפירה. 

מול התצוגה המוזרה הזאת עומד המבקר מוקסם יותר מאשר מבועת, כמו מול ממצאי חפירות ארכיאולוגיות. הוא יודע שיד המקרה (תאבונו הגחמני של רולנד) קבעה את ערכם התצוגתי-מוזיאלי, ועם זאת אין הוא יכול להתעלם ממחשבות מרחיקות לכת, כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה".

דוברבקה אוגרשיץ', "מוזיאון הכניעה ללא תנאי", תרגמה מקרואטית דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם-עובד, 2009, עמ' 7. 

כן, אני מסכימה. הזמן הוא אוצר מתעתע. אנחנו מביטים באוסף חפצים שמתגלה בחפירה ארכיאולוגית ונדמה לנו שזוהי קומופוזציה שלמה המכילה תשובה ברורה, ניתנת לפענוח. כאילו מקבץ החפצים שלפנינו חייב להיות מכוון, שיד תבונית נעלמה הניחה אותו כך עבורנו, עד שנבוא; כאילו שיש בין החפצים יחס אינהרנטי, הכרחי ממש, שעלינו לקראו כתחביר, כסיפור בלשי אחד, ליניארי, שיש לו הגיון מובן שאנחנו יכולים להתחקות אחריו. וכחוקרת של תרבות חומרית עתיקה אני מסמנת לעצמי בתמרור תזכורת: יש לשים לב לתקווה הזאת שלנו, להרגיש כיצד היא מטה את הכף.  

לקורא ולמסתכל: מקורות חזותיים לאמנות עתיקה ולארכיאולוגיה של ארץ-ישראל

שוחרי הארכיאולוגיה והאמנות העתיקה של ארץ-ישראל ימצאו עניין רב בשני מאגרי אינטרנט ישראליים המרכזים צילומים ומידע ראשוני על ממצאים רבים מחפירות ארכיאולוגיות שהתקיימו בארץ-ישראל. אלו לא מאגרים על אתרים ארכיאולוגיים, ובדרך-כלל אין בהם תכניות או מפות; תחת זאת, יש בהם את הדבר האהוב עליי: חפצים עתיקים. על אף שהמאגרים האלה כבר קיימים כמה וכמה שנים, נדמה שהם לא מוכרים מספיק בקרב הציבור הרחב, וחבל. אז הנה, גם אני תורמת את חלקי ומבקשת לפרסם אותם על הבמה הקטנה של הבלוג. המאגרים זמינים לשימושם של תלמידים, סטודנטים, מורים, מדריכי טיולים, חוקרים וסתם משוטטים.  

מוזיאון ישראל פרסם לפני כמה שנים מאגר אלקטרוני שאני מאוד אוהבת (ואפילו עבדתי לא מעט במחלקה שעמלה על פרסומו): דמיין או Imagine, שבו אפשר לראות תמונות טובות של הרבה מהממצאים היפים במוזיאון, והוא גם ממשיך להתעדכן ככל שהזמן עובר. מומלץ לחפש לפי "מחלקות" כדי לקבל סקירה מעניינת של ממצאי המפתח של כל מחלקה. היתרון הגדול באתר של מוזיאון ישראל הוא התחושה שנבחרו כאן הפריטים "המיוחדים", אותם ממצאים שזכו ברבות השנים למעמד איקוני במחקר הארכיאולוגי, ממצאים שמצליחים לייצג היבט מובהק של תרבות או של תקופה, ובכלל - כאלו המספרים סיפור. זו, כמובן, המשימה האוצרותית העומדת בפני כל מוזיאון: לבחור את החפצים שיש בהם עניין לציבור, ולהסביר לציבור מדוע הם מעניינים. המוזיאון מצרף לכל ממצא גם את "התווית" שלו, אותה הגדרה תמציתית שמלווה את הממצא בתצוגה עצמה. מהבחינה הזו, המאגר של המוזיאון נותן שירות חשוב מאוד למתעניינים בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, משום שאפשר ממש לקרוא בו סיפור חזותי שמתפתח לאורך התקופות. לכל ממצא יש גם הפניה ביבליוגרפית לפרסומי המוזיאון הקשורים אליו.   

רשות העתיקות גם היא מעדכנת לאורך הזמן מאגר אלקטרוני מקיף ומרשים תחת "אוצרות המדינה", וגם לו יש גרסא דוברת אנגלית (כאן). הצילומים במאגר הזה הם ברובם הגדול חדשים לגמרי ולכן יוצאי-דופן באיכותם. אפשר גם לרכוש אותם. המאגר הזה מחולק לפי תקופות, ובתוכן מחולק לפי תת-קטגוריות פונקציונאליות. יש בו עמודה שמוקדשת לממצאים שנתגלו תחת המנדט הבריטי ושמורים כיום במוזיאון רוקפלר, אשר להם מעמד משפטי מיוחד מבחינת מדינת ישראל. היתרון של המאגר של רשות העתיקות הוא, ללא ספק, רוחב היריעה שלו. רשות העתיקות היא האוצרת של כל הממצאים שנחפרו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל מאז קום המדינה (וכאמור, גם, בחפירות בזמן המנדט, תחת מגבלות משפטיות), ולכן היא מציעה למשתמשי המאגר סקירה אנציקלופדית של ממצאים מרחבי התקופות והתרבויות שנחפרו בארץ, לצד הפניות ביבליוגרפיות ראשוניות למידע החשוב ביותר מבחינה מחקרית: היכן הממצא פורסם בדו"חות ארכיאולוגיים (רק חבל שלפי ניסיוני, לפעמים ההפניות טיפה משובשות. נקווה שהעניין יתוקן!). עוד יתרון: אפשר למצוא במאגר של רשות העתיקות גם ממצאים מחפירות הצלה חדשות לגמרי.  

והערה קטנה לסיום: אחרי שמתחילים להתעמק במאגרים הללו, מתחילים להבין שיש ביניהם לא מעט כפילויות. הסיבה נעוצה במערכת היחסים המיוחדת שבין המוזיאון לבין רשות העתיקות. למעשה, רשות העתיקות משאילה למוזיאון ישראל ממצאים ארכיאולוגיים רבים בהשאלות ארוכות-טווח, ולכן לא מעט מן הממצאים שהמוזיאון בחר להציג על-שום חשיבותם לציבור, ואשר נכללים גם במאגר החזותי שלו, שייכים לרשות העתיקות. אפשר להצליב בין ממצאים המופיעים בשני המאגרים לפי מספר רשות העתיקות (מספר ר"ע המופיע לצד כל צילום במאגר מוזיאון ישראל). 

המוזיאון שלא נפתח / בית הנכות לעתיקות היהודים - כתבתי ב- ynet

קישור ישיר לכתבה ב- ynet

תערוכה חדשה ואינטימית מספרת את סיפורו הלא מוכר של מוזיאון שמעולם לא זכה להיפתח לציבור הרחב, מוזיאון "בית הנכות לעתיקות היהודים", וזאת לרגל חגיגות ה-70 שנה להיווסדו. את הרעיון הגתה אוצרת התערוכה, דפנה צורן, אוצרת בפועל של חדר האוספים במכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית. צורן, שביקשה לתעד את קורותיו של חדר האוספים שבמכון לארכיאולוגיה, גילתה, כדבריה, סיפור ישן הראוי "למחקר ארכיאולוגי בפני עצמו": סיפורו של "בית הנכות לעתיקות היהודים", מוזיאון ארכיאולוגי שפתיחתו נעצרה בעקבות מלחמת העצמאות. המוזיאון מעולם לא קם, אך אוספיו הפכו ברבות הימים לתשתיתו של חדר האוספים שבמכון לארכיאולוגיה. רבים מאוצרותיו מוצגים כיום לציבור, חלקם לראשונה, בתערוכה "ימים ראשונים", ביניהם ממצאים מבתי כנסת עתיקים, כתובות, מטבעות וחפצי פולחן מאתרים שונים בישראל כגון שומרון, בית אלפא, יריחו וחמת גדר, כמו גם ממצאים מרתקים מתרבויות מצרים, מסופוטמיה והעולם האגאי.


התערוכה מעלה מן האוב את המוזיאון שתולדותיו מאגדות בתוכן הרבה מציוני הדרך המשמעותיים בדרכה של האקדמיה בארץ-ישראל הצעירה: הניסיון לחקות מודל אירופאי, מחקר מוטה אג'נדה פוליטית, את התפתחותן של שושלות אצולה אקדמית מקומיות, והכל בצל מלחמות, בריחה והתחדשות. בין שדרת עמודים וסכך גפנים ניצבת כיום הכניסה ההיסטורית לבניין המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, מן המבנים היפים שבקמפוס הר הצופים. על הכניסה עדיין ניצב השלט "בית הנכות לעתיקות היהודים", שריד לייעודו הנשכח של הבניין. "בית הנכות" אינו אלא שם עברי ארכאי למלה הלועזית "מוזיאון", וכך נהוג היה לקרוא למוזיאונים מקומיים רבים באותה תקופה. בשנת 1938 מונה אליעזר ליפא סוקניק, מראשוני הארכיאולוגים בארץ, ממייסדי האנציקלופדיה המקראית, ראשון חוקרי המגילות הגנוזות ואביו של הרמטכ"ל והארכיאולוג הנודע, יגאל ידין, לעמוד בראשו של המוזיאון הצעיר, שאת הקמתו ציווה אחריו במותו נדבן בשם גדליהו משה בן צבי הירש קוטשר. תרומתו של קוטשר, לצד תרומות נוספות מיהדות דרום-אפריקה, הן שאפשרו את הקמת המבנה המפואר. בסיועו של הארכיאולוג נחמן אביגד ובתמיכתו של יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, הוביל סוקניק את עבודת התשתית להקמת המוזיאון בתחומי האוניברסיטה, מפעל ששיקף את השאיפות הלאומיות של היהודים בארץ בסוף שנות השלושים של המאה שעברה.


בטקס הפתיחה, בשנת ב- 1941, שטח סוקניק את חזונו: הוא ראה בבית הנכות "המוסד המרכזי להמחשת תולדות התרבות של עמנו וגורלו ההיסטורי", וצפה כי "כל שריד שהשאיר עמנו בנתיבות עולמו הן בארץ מכורתו, ארץ-ישראל, והן בארצות הגולה העתיקות, ימצא את מקלטו בבית הזה". נאומו של סוקניק הבהיר את גודל החזון שעמד לנגד עיניו: "ורואה אני בעתיד את מבקרי הבית הזה: הנה ינהרו הנער והנערה, שהקסם הנובע מהשרידים האלמים היהודיים יצודד את נפשם... מכאן ישאבו אף חוזי החזיונות, אמני העט, המכחול והעלילה בבואם להעלות ביצירתם את העבר היהודי".



צוות בית הנכות לעתיקות היהודים העומד בפתח הבניין. מימין לשמאל: זאב בן צבי, סטלה בן דור, אליעזר ליפא סוקניק, רות עמירן, נחמן אביגד, אפריל 1941 (עיבוד תמונה: גבי לרון) 

קריאת הנאום עשרות שנים לאחר מכן, אומרת צורן, היא שהמחישה לה את גודל הפספוס: למרות המאמצים הכבירים, המסע לבניית מוזיאון לארכיאולוגיה יהודית בלב האוניברסיטה העברית לא צלח. השם שנבחר למוזיאון, "בית הנכות לעתיקות היהודים", נשמע כמעט גלותי, אומרת צורן, שהרי ארץ-ישראל כלל לא נזכרת בו – מוקד המחקר המוצהר הוא לא המקום והתרבויות המקומיות, אלא היהודים לבדם. בנושא זה דנה גם יהודית ענבר במאמר אודות בית הנכות שפרסמה בכתב העת "אריאל" בשנת 1994. השם משקף היטב את האג'נדה התרבותית שעמדה מאחוריו: לאסוף חפצים ארכיאולוגיים יהודיים באשר הם. "עד ימי המנדט לא היו ארכיאולוגים יהודים", מבהירה צורן. מכיוון שבארץ לא הייתה תשתית ללימודי הארכיאולוגיה, את סוקניק עצמו, היא מסבירה, היו צריכים לשלוח לגרמניה כדי ללמוד את רזי המקצוע. אלא שמבחן המציאות גילה ששיוך אתני אינו בהכרח עניין פשוט במחקר ארכיאולוגי. "בפועל, קשה לדעת אם קנקנית כזו או אחרת היא אכן 'יהודית'", מסבירה צורן, ועד מהרה התברר שאין מנוס מלהתייחס לתרבויות השכנות במזרח הקדום. על רקע זה רכש סוקניק אוספים ובהם כלים ממסופוטמיה, ממצרים העתיקה ומן העולם האגאי. גם מקומן של התקופות המוסלמיות לא נפקד מן האוסף, אם כי סוקניק לא הקדיש להן תשומת לב מחקרית, מספרת צורן, ועם הזמן נוספו גם ממצאים פרהיסטוריים שקיבץ ראשון הפרהיסטוריונים הישראליים, משה שטקליס, חלקם גם הם מוצגים בתערוכה. בנוסף, בית הנכות השקיע ממון רב ברכישת העתקים של ממצאי מפתח מן המזרח הקדום שאי אפשר היה לקנותם, כמו כתובת מישע המוצגת כיום במוזיאון הלובר, או תבליטי לכיש המוצגים במוזיאון הבריטי, אשר גם הם מופיעים כעת בתערוכה.


אוסף בית הנכות לעתיקות היהודים נועד לתת ייצוג ראוי לכל הממצאים הארכיאולוגיים שהותירו אחריהם יהודים, ולשמש כמרכז תרבותי לקהל הרחב ולקהל החוקרים כאחד, ובו גם ספריה פעילה. כמו כן, בית הנכות פרסם כתב עת מקצועי בשם "קדם", אותו ממשיך לפרסם המכון לארכיאולוגיה גם היום. "המטרה הייתה לאפשר לתלמידים תנאי לימוד כמו באירופה הנאורה. אתה יושב כאן ומוקף בספרים ובממצאים, ומרגיש בטבורו של העולם האקדמי", מספרת צורן. כראש מוזיאון המנסה לספר את סיפורם של היהודים, סוקניק גם החל ברכישתן של המגילות הגנוזות. היה זה סדר היום האידיאולוגי של בית הנכות שהוביל לדחייתו על הסף של מה שהפך, ברבות הימים, לאחד מן הסמלים המובהקים של האמנות הישראלית: הפסל "נמרוד" שיצר הפסל יצחק דנצינגר. הפסל, שהתפתח לאחד מן הסמלים המזוהים ביותר עם התנועה הכנענית, אותה תנועה שקראה לחזרה לשורשים הכנעניים, המקומיים, של תרבויות המזרח הקדום ולזניחת התרבות היהודית הגלותית, נולד במקור כמתווה לתבליט שעתיד היה להיות מוצג בכניסה לבית הנכות. המתווה לתבליט "נמרוד", כמו הפסל שנולד בעקבותיו, מציג את דמותו של גיבור המלחמה הנזכר במקרא כצייד חייתי, מיני ומתריס, התגלמותו של ה"כנעני" בעיני דנצינגר. לפי צורן, "זה לא התאים לרעיון של "עתיקות היהודים". על כך הרחיב בדבריו חוקר תולדות האמנות, ד"ר גדעון עפרת, בטקס פתיחת התערוכה. ההתנגשות האידיאולוגית המובהקת בין תפישת עולמו "היהודית" של סוקניק לבין זו "הכנענית" של דנצינגר היא שהובילה, כנראה, לדחיית ההצעה. על רקע חילוקי הדעות הבסיסיים הללו קשה להבין מדוע הוזמן דנצינגר ליצור תבליט עבור המוזיאון מלכתחילה; התשובה, כנראה, טמונה בהכרות קודמת בין המשפחות בירושלים הקטנה, משערת צורן. כמובן, דווקא המאפיינים שהובילו לדחייתו של התבליט על-ידי בית הנכות לעתיקות היהודים הם שהובילו לפרסומו מאוחר יותר.


לאחר שנות עבודה מאומצת נסתיימה הכנתם של אולם הכניסה למוזיאון ואולם המוקדש לחפירות העי, והם עמדו להפתח לקהל הרחב. אלא שהמוזיאון, כך מספרת צורן, מעולם לא זכה לקבל מבקרים. השנה הייתה 1948, ובעקבות מלחמת העצמאות אבדה הגישה הסדירה להר הצופים. המוזיאון ניטש וצוותו חזר לנקודת ההתחלה. עבודה של שנים ירדה לטמיון. 
כעבור 19 שנה, כאשר הגיע הזמן לשוב להר הצופים, אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כבר לא היה טעם לפתוח עוד מוזיאון, מסבירה צורן. מוזיאון רוקפלר, מוזיאון לארכיאולוגיה שהוקם על-ידי הבריטים בתקופת המנדט, עבר באותה תקופה לידיים ישראליות לאחר שנים ארוכות בשליטה ירדנית, ומוזיאון ישראל, שמימש הרבה מן התקוות שהיו למקימי "בית הנכות ליהודים" והרבה יותר מהן, הוקם ב- 1965. ירושלים המתחדשת הייתה רוויה במוזיאונים לארכיאולוגיה. כך קרה שאוספי המוזיאון הפכו לאוסף הלימודי של המכון לארכיאולוגיה, ולא למוזיאון פתוח לקהל הרחב. החזון שהוביל סוקניק לא זכה להתגשם; הבניין ההיסטורי שנועד לשמש את המוזיאון הוא כיום מקום מושבו של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית.


הקהל הרחב מוזמן לבקר בתערוכה "ימים ראשונים " בין הימים א'-ה', בין השעות 10:00-16:00, במכון לארכיאולוגיה, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית, ירושלים.