דוברבקה אוגרשיץ' / מוזיאון הכניעה ללא תנאי

"בגן החיות של ברלין, ליד הבריכה של פיל הים, יש תצוגה מיוחדת במינה. בתיבת זכוכית מוצגים כל החפצים שנמצאו בקיבתו של פיל הים רולנד, כאשר מת ב- 21 באוגוסט 1961. ואלה הם: 

מצת ורוד, ארבעה מקלוני ארטיק (מעץ), סיכת מתכת בדמות כלב פודל, פותחן של בקבוקי בירה, צמיד אישה (כנראה מכסף), סיכה לשיער, עפרון עץ, אקדח מים מפלסטיק, סכין פלסטיק, משקפי שמש, מחרוזת דקה, קפיץ (קטן), טבעת גומי, מצנח (צעצוע), שרשרת פלדה באורך כ- 40 ס"מ, ארבעה מסמרים (גדולים), מכונית פלסטיק ירוקה, מסרק פלדה, תג זיהוי מפלסטיק, בובה קטנה, פחית בירה (פילסנר שליש ליטר), קופסת גפרורים, נעל של תינוק, מצפן, מפתח למכונית, ארבעה מטבעות, סכין בעלת ניצב עץ, מוצץ, צרור מפתחות (חמישה), מנעול תלוי, נרתיק פלסטיק קטן לכלי תפירה. 

מול התצוגה המוזרה הזאת עומד המבקר מוקסם יותר מאשר מבועת, כמו מול ממצאי חפירות ארכיאולוגיות. הוא יודע שיד המקרה (תאבונו הגחמני של רולנד) קבעה את ערכם התצוגתי-מוזיאלי, ועם זאת אין הוא יכול להתעלם ממחשבות מרחיקות לכת, כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה".

דוברבקה אוגרשיץ', "מוזיאון הכניעה ללא תנאי", תרגמה מקרואטית דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם-עובד, 2009, עמ' 7. 

כן, אני מסכימה. הזמן הוא אוצר מתעתע. אנחנו מביטים באוסף חפצים שמתגלה בחפירה ארכיאולוגית ונדמה לנו שזוהי קומופוזציה שלמה המכילה תשובה ברורה, ניתנת לפענוח. כאילו מקבץ החפצים שלפנינו חייב להיות מכוון, שיד תבונית נעלמה הניחה אותו כך עבורנו, עד שנבוא; כאילו שיש בין החפצים יחס אינהרנטי, הכרחי ממש, שעלינו לקראו כתחביר, כסיפור בלשי אחד, ליניארי, שיש לו הגיון מובן שאנחנו יכולים להתחקות אחריו. וכחוקרת של תרבות חומרית עתיקה אני מסמנת לעצמי בתמרור תזכורת: יש לשים לב לתקווה הזאת שלנו, להרגיש כיצד היא מטה את הכף.  

אידרימי יושב על כס המלכות / פרויקט עברית-ארכיאולוגית

אנחנו קוראים בסיפור יוסף. יש מאבק שושלתי. יוסף נועד לגדולות, וההבטחה הטמונה בו מפחידה את אחיו-מתחריו. הוא מושלך באלימות אל הבור. כמעט ומת. בדרך-לא-דרך הוא מגיע לארץ אחרת, ארץ זרה. מצרים. ודווקא שם הוא מקבל את הכשרתו, זוכה למעמד הראוי לו. הזר שהיה מאיים מדי בקהילתו-שלו בכל זאת מצליח לצבור כח ועוצמה, אבל רק בחצר מלכות אחרת. ורק משם יוסף יכול לחזור לעמו שלו כמנצח, כמנהיג. קוראי התנ"ך מזהים את הטיפוס הזה לצמרת בחצר המלכות הזרה. יש קווים משותפים בין יוסף למשה. ואכן, אנו יודעים גם ממקורות היסטוריים שבני מנהיגים מקומיים בכנען נשלחו לעבור הכשרה בחצר המלכות של פרעה. ומצלצל כאן גם סיפורו של דוד, שנאלץ להמלט משאול אל הפלשתים, ודווקא שם, בארץ זרה, קיבל לידיו את השליטה בצקלג וזכה לכבוד כמנהיג ראוי. כאילו המנהיג חייב לעבור מעין מסע חניכה בנכר, כאילו העלייה לגדולה מתאפשרת דווקא על-רקע התרבות הזרה. במסורת היהודית קשה שלא לקרוא את הסיפורים הללו כרמיזה לגלות של עם ישראל וחזרתו לארצו. כמו מאותתים לנו שהגלות היא רע הכרחי, הכשרה כואבת אך נחוצה, ירידה לצורך עלייה. אבל יש רובד נוסף, נסתר. אין פה רק נבואה, יש פה גם זיכרון. למעשה, סיפורי המנהיגים האלה חולקים קווים משותפים שיש בהם רמז למסורות עתיקות ביותר, לעקבות אבודים של המיתולוגיה המזרח-קדמונית.

מפתיע לגלות עד כמה מוטיב המלך המיועד, הנמלט מארצו, מעוגן עמוק במסורות הספרותיות של המזרח הקרוב הקדום, למשל בסיפורו של סינוהא במצרים העתיקה (שעליו עוד יורחב בפוסטים הבאים), אבל גם במסורות סוריות. למשל, באוטוביוגרפיה שהותיר אחריו המלך אידרימי, מלך אללח'. הנה הוא כאן לפנינו, בפסל שחפר סר ליאונרד וולי בעיר אללח' (כיום בטורקיה) ושנשמר כיום במוזיאון הבריטי. זה פסל אבן גדול יחסית, גובהו כמטר. אידרימי נראה בו ישוב על כס. פניו רציניות, סכאמטיות, עיניו ממוקדות בנקודה רחוקה ממעל. הוא חבוש במעין כיפה רחבה ולסנטרו זקן ארוך. לגלימתו שוליים עבים, האופיינים כל כך לתלבושתם של מלכים כנעניים. ידיו החזיקו במשהו שלא נשתמר, וממקורות אחרים אנו מנחשים שאולי היה פרח הלוטוס, ואולי קערה. לעינינו המודרניות, הצמצום שבו מפוסלת דמותו יוצר רושם כמעט נאיבי, ילדי. אבל זו אשליה, טעות של אנכרוניזם גמור. כך מתאר עצמו מלך רב עוצמה לאחר שישב שלושים שנה על כס השלטון במאה ה- 16 לפנה"ס או בתחילת המאה ה- 15 לפנה"ס. אורך ימים שכזה על כס השלטון היה הישג נדיר באותה תקופה, וכמובן גם מספר טיפולוגי שאפשר לתהות על מידת אמינותו. במצרים העתיקה, למשל, לאחר שלושים שנה המלך היה מחדש מלכותו בטקס מיוחד. כאן, על שמלת פסלו ואפילו על פניו, אידרימי בוחר לתעד את סיפור חייו, ואנו מופתעים לגלות את ההקבלות לסיפורי המנהיגים המקראיים.

אידרימי, מלך אללח', באתר המוזיאון הבריטי

באלפו, היא ח'לב הסורית, כיום מוכת המלחמה והאבדון, אידרימי ואחיו נקלעו לסכסוך על הירושה המלכותית. אכן, זוהי אותה יריבות אחים המוכרת לנו עוד מימי קין והבל ויעקב ועשו. אידרימי נאלץ להמלט לעיר אמר, כיום בסוריה, שם יושבים קרוביה של אמו, כדי להציל את חייו. ומשם הגיע אלינו, לארץ כנען. כאן, בקרב הע'פירו, אותה קבוצת נוודים שיש המחברים לעברים הקדומים, שהה שבע שנים (כמובן, מספר טיפולוגי נוסף) כדי להתחזק ולגייס סביבו קואלציה של כוחות חמושים. או אז הוא מתפייס עם אחיו וכובש מחדש את עירו, אללח'. והרי אנחנו מכירים את סיפור החיים הזה היטב מן המקרא: המלך לעתיד נמלט על חייו, בורח ממאבק קשה על הירושה. הוא מגיע לארץ זרה ומתחזק בה, צובר מעמד וכוחות, ושב לביתו כמנצח, כשליט הראוי. עד לשר הטבעות ומשחקי הכס זה מגיע.

בואו לקרוא עמנו בכתובת על פסלו של אדרימי, בתרגומו היפה לעברית של אליעזר (אד) גרינשטיין.

אליעזר (אד) גרינשטיין, 2004. פרשנות המקרא אגב עיון בעולמו התרבותי הקדום. עמודים סא-עג בתוך עיונים בחינוך יהודי, כרך ט', הבנת המקרא בימינו. סוגיות בהוראתו, בעריכת א. דיטשר ומ. ל. פרנקל. הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. 

*פוסט זה הוא חלק מפרויקט עברית-ארכיאולוגית* הצטרפו לסדנה שלנו בסיפור פשוט!

לחשוף את ערוות המבט לאחור

אח, געגועי ליונדאלאר. כשהתחלתי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית הוא עוד היה חי בלבי, יונדאלאר, גיבורה האהוב של סדרת הספרים של ג'יין מ. אואל, "שבט דב המערות". זאת סדרת ספרים בלתי-נשכחת עם תיאורים גרפיים (באופן מערער ממש) של רומן בין עיילה, הומו-ספיאנסית אמיצה שגדלה בין ניאנדרטלים, לבין יונדאלאר, ספיאנס רגיש וחסון. הספרים האלה, לצד הרבה ספרי פנטסיה ומדע בדיוני אחרים, היו חלק אדיר מרשימת הקריאה שלי עד הצבא, ואין ספק שהם דרבנו אותי ללמוד ארכיאולוגיה. בשנה הראשונה באוניברסיטה עוד הייתי שואלת בשיעורי המבואות, ברצינות גמורה, שאלות שקשורות למציאות המתוארת בסדרת הספרים של אואל.

לא הכרתי אותו קודם לכן, אבל מסתבר שיואב בן-ארי למד במכון לארכיאולוגיה כמה שנים לפניי, ונדמה לי שהוא ניזון בצעירותו מרשימת קריאה דומה מאוד לשלי. הרבה מהקסם המשכנע של "שבט דב המערות" חי גם בסיפורו הקצר של בן-ארי, "סיפור גרעין". גם אצל בן-ארי אנחנו מוזמנים לבקר בארץ מראה אידילית - ישראל הפרהיסטורית - ולהתמסר לזמן הבראשית האבוד שבו בני אדם (ניאנדרטלים או ספיאנסים) עדיין היו בני אדם. הנה עקבותיהם, ממש כאן מתחת לרגלינו, מעידים על ימי התום שאבדו, שבהם חברים טובים נעו במיומנות במשלחות ציד אמיצות וליקטו מכל טוב הארץ כדי לזכות באהבת בת השבט היפה. אלו ילידי הארץ האמיתיים, הראויים, מרגישים את רגשותיהם האנושיים בכל עוצמתם מבלי להכבל במוסכמות המודרניות. השייכות השקטה אל נוף הטבע מגלמת גם את נוף חיי הנפש שלהם, נקי מרעשים מודרניים. המצלמה כמו-מתעכבת על האופן שבו הגיבורים הפרהיסטוריים מחזיקים בחפציהם הבודדים בידיהם הטובות, מלאות הכבוד. כאן מרוכז הפטישיזם שאמור להצדיק את האופן שבו אנחנו כיום, במחקר הארכיאולוגי, משתמשים בחפצים האלה, בשרידים החלקיים האלה, כדי להעלות באוב את הגיבורים האבודים שלנו. כל זה הוא אוריינטליזם פרהיסטורי נעים, נינוח ומושך לב. הוא כה רחוק עד שאין צורך להלך בו בזהירות, בפוליטקלי-קורקטיות. בן-ארי מזמן את ימי התום האלה בתחבולה עדינה, כי ההתרפקות על הזמן הפריהסטורי היא גם שחזור נאמן ומלא רגש של ימי התום האבודים שלנו, הקוראים/כותבים ילידי שנות השבעים והשמונים, שספרות הפנטזיה הזו, הארוטית, הנאיבית והאוטופית, מקודדת עמוק בד.נ.א. שלהם.

"סיפור גרעין" איננו רק הומאז' נוסטלגי לשבט דב המערות, אלא מעשה ארס-פואטי מורכב ומרובד. הסופר אינו מאפשר לנו להשאב אל הפנטזיה האוריינטליסטית-פריהסטורית בלב שלם. החל מן הפסקה הראשונה הקוראים מאבדים את אחיזתם: הסיפור המהורהר אודות משלחת הצייד בימי קדם נקטע בהערות שוליים תיעודיות, ארכניות באופן מבלבל, לכאורה לא-פרופורציונאלי. בהערות השוליים מספר בן-דמותו של בן-ארי, תלמיד לארכיאולוגיה פרהיסטורית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, על האופן שבו הוא כותב את הסיפור תוך כדי לימודי הפריהיסטוריה של ארץ-ישראל. הסיפור הבדיוני, המפליג בדמיון אל הבלתי-אפשרי, מייד מצטייר כאלטרנטיבה חתרנית למתודת המחקר האקדמית ולהכשרה המקצועית שבן-ארי מקבל בזמן הכתיבה. כנדרש במחקר אקדמי, בהערות השוליים בן-ארי מפרט את מקורותיו. הוא נוקב בשמותיהם האמיתיים של חבריו ומוריו, מתאר מקומות אמיתיים, ונזכר באירועים שלפחות לכאורה התרחשו באמת, או היו עשויים להתרחש. בניגוד לרגשות הפשוטים, הבלתי-מתנצלים שהוא שם בלבם של הקדמונים, לבן דמותו הסופר הוא מעניק טון אפולוגטי, מהסס, כאילו הוא מרכין ראשו, מתוודה ומחשל עצמו כאשר אינו יכול לעמוד בחובת ההצדקה האקדמית, כאשר הוא חושש שהוא נכשל לעגן את בחירותיו האמנותיות במידע ארכיאולוגי מבוסס. וכך מתפתח מתח, ממש מתח פיזי, בין הניסיון לקרוא בסיפור כסיפור פרהיסטורי לבין הניסיון לקרוא בו בקצב הערות השוליים. זוהי אותה חווית קריאה מתוחה ומקוטעת המוכרת לנו מקריאת מאמרים אקדמיים: ריצתה של העין בין השורות הספורות המודפסות באותיות גדולות בטקסט הראשי לבין הפסקאות המתמשכות בהערות השוליים, על דפוסן הזעיר והאופן שבו הן אוחזות בדאגה בעשרות קצוות החוט שלהן, חוששות להרפות. אותה תנועת הקריאה המדלגת מלמעלה למטה, שהיא הניסיון הטעון לדובב את הכותב האקדמי, לדרוש ממנו שיסביר לנו את בחירותיו ויענה לנו על שאלותינו בהערות השוליים שלו, שיבטיח לנו שהוא חשב על השאלות שלנו עוד לפנינו. והנה, גם כאן: העיניים קופצות מראש הדף אל ההפניות ללא הרף, מחפשות בהערות השוליים את ההצדקה לתיאורי הנוף הפרהיסטוריים, לבחירת השמות השבטיים, לטקסים המתוארים בסיפור, ולשיחזור שנעשה כאן לאבני הצור בידיים אנושיות אבודות.

אלא שבן-ארי אינו כותב מאמר אקדמי, או אפילו סיפור אוטוביוגרפי על כתיבה. אין בו רצון אמיתי לגרום לקורא להאמין כי סביר שכך היה בישראל הפרהיסטורית, עם משלחות הציד והטקסים של שבט דב המערות המקומי הזה. הוא עצמו אינו מוקסם מן הדימוי האידילי שיצר, לא לגמרי, והוא אינו מעמיד את עצמו למשפט הקוראים בנאומי הערות השוליים שלו, לפחות לא בלב שלם. מטרתו היא אחרת: לחשוף את ערוות המבט שלנו לאחור. בן-ארי מעמת את כל קולותיו, קולות המתבגר הנמלט אל הפנטזיה, קולות תלמיד הפרהיסטוריה השקדן, קולות הסופר המחפש שלו - עם מגבלותיהן-הן, ולאף אחת מן הפרסונות שלו לא מוענק כח החזרה בזמן, ואין להן מונופול על "האמת". המבט לאחור סגור בפנינו תמיד, כי השתקפויותינו-שלנו מסתירות לנו. ובמובן זה, בן-ארי עושה מעשה ספרותי מפתיע ומתוחכם. נדמה לנו שהוא רותם את הנראטיב האקדמי כדי להעניק לסיפור הבדיוני שלו משנה-אמינות, אבל הוא בעצם רוקם היררכיה כוזבת. למעשה, הוא כותב את הערות השוליים כתת-זרם של הרומן הפריהסטורי, כשכבה קדומה ונסתרת, בדיונית כמותה וזהה לה במעמדה. ככל שהערות השוליים מסתעפות, ככל שהוא מתאמץ יותר לתעד נאמנה את הכשרתו האקדמית, לפרט בדקדוק רב יותר את התלבטויות הכתיבה של הסיפור, הנראטיב האקדמי רק הולך ומאבד מתוקפו. תחת שהמחקר האקדמי יצטייר כדרך האמינה, העדיפה, לשיחזור האמת הפרהיסטורית, הוא רק הופך לאנושי ומוגבל יותר, יצוק בדמותם של האנשים העוסקים בו, הלומדים ומלמדים אותו, כבול למקריות הגילוי הארכיאולוגי, לתנאים הפרוזאים של אכסון הממצאים וקיטלוגם.

בכתיבתו בן-ארי עוסק הרבה בחזרה בזמן, בקשר הכואב שבין החיפוש הארכאולוגי לבין הכאן והעכשיו. בסיפור הזה, הבחירה בזירה הפריהסטורית מצליחה לנתק אותנו ממשקעי המקרא, מכובד משקלו של החיפוש הלאומני שלנו בישראל כיום. השקט האסוציאטיבי שבחזרה לזמנים פרהיסטוריים מצליח לעמת אותנו, הקוראים, עם מגבלות החזרה בזמן, וכמו-מגחיך את האחיזה העיקשת שלנו במקרא כזמן חי. הנה, חייגנו בטעות מעט אחורה מדי, ואין כבר פלסטינים ויהודים בירושלים, אלא ניאנדרטלים שמשוטטים בטבע ועורגים לבת השבט המחכה להם בחום המדורה. כך הופך "סיפור גרעין" למסע פנימי מבריק, שמחנך אותנו בעדינות, מבלי ליפול לבורות דידקטיים, אודות השימוש שלנו בארכיאולוגיה ואודות מגבלות המבט שלנו לאחור.

* הקריאה ב"סיפור גרעין" היא חלק מפרויקט "עברית ארכיאולוגית". לפרטים נוספים, ראו כאן.

יואב בן-ארי, "כל הוורידים הולכים אל הלב", הוצאת אפיק, 2013

בואו לכתוב איתנו! בואו לקרוא עמנו!

בואו, הצטרפו בהמוניכם! אני מתרגשת להזמין אתכם להצטרף אלינו לסדנה שתתקיים במאי-יוני 2016 בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנווה צדק, תל אביב.  

רוצים לשמוע עוד?

מסע בזמן, עמידה במקום: קריאה וכתיבה משותפת בספרות עברית עתיקה

בהנחיית ליאת נאה

סדנה בת שמונה מפגשים, מאי-יוני 2016, ימי שלישי 19:00-21:00

הצטרפו אלינו למסע של קריאה בכתבי המזרח הקדום והתנסויות בכתיבה לאורן. נצלול בצוותא אל המקורות הקדומים, ההורים והשכנים האלמוניים של המקרא: נקרא את מכתבי התלונה והתחינה שכתבו מלכי ירושלים ומגידו לפרעה; את המיתוסים הכנעניים האבודים שמהדהדים בתנ"ך; על הבכיר המצרי שנמלט באישון ליל אל ארץ הפראים, היא ארצנו שלנו; ואת מכתבו של קוצר שלקחו את הבגד לעורו. אלו הטקסטים הקדומים המלווים אותנו כאן, בישראל של היום, גם מבלי שנרגיש; הם הד.נ.א. הכמוס שלנו. במובנים רבים, אלו הם "מאחורי הקלעים" של המקרא, אותו חלק נסתר, לא מסופר, שגם כתיבה היסטורית על ימי המקרא והמזרח הקדום מבקשת לשחזר למטרותיה שלה. ואכן, יצירות עבריות רבות מספור חושפות את הכמיהה אל העבר הקדום, המשמש כזירה לליבון בעיות הנוגעות בדחיפות לכאן ולעכשיו. נקרא יחדיו קטעים נבחרים מכתבי רחל המשוררת, לאה גולדברג, דוד גרוסמן, צרויה שלו, שולמית הראבן, זאב ז'בוטינסקי, דוד שחר ואחרים, ונשאל על האופן שבו בחירתם לחזור בזמן אל תקופת המקרא ואל תרבות המזרח הקדום, ישירות או בעקיפין, מקפלת בתוכה שאלות של זהות, שייכות, אמונה ומוסר.

היצירות הקדומות והחדשות ישמשו לנו כמקור השראה להתנסויות כתיבה משלנו, כמראה מתרפקת, אידילית, פולמוסית או מתריסה - שתשקף לנו בעין רעננה את חיינו-אנו כאן, בישראל של 2016.

בסיום הסדנה נאגד מבחר מיצירות המשתתפים בקובץ שיתפרסם באתר "סיפור פשוט". מוזמנות ומוזמנים! אין צורך בניסיון כתיבה קודם. הרשמה בסיפור פשוט ודרך דף הסדנה בפייסבוק. 

על המנחה:

ליאת נאה היא חוקרת אמנות כנענית וישראלית עתיקה וכותבת דוקטורט במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. שירים, סיפורים ותרגומים מפרי עטה התפרסמו בכתבי-עת כגון "מסמרים", "הליקון" ו"הו!" ובספר "השירים הכי יפים בעברית" בעריכת מנחם בן ודורון קורן. 

לזכרה של טרודה דותן / זכרונות מרחוב כ"ט בנובמבר

אני כותבת כאן לזכרה של פרופ' אמריטה טרודה דותן, שנפטרה השבוע בגיל מופלג. לפני יותר מעשר שנים עבדתי אצל טרודה כסטודנטית בתואר הראשון. זאת הייתה העבודה הראשונה שלי בתחום הארכיאולוגיה, ומי שהפנתה אותי אליה הייתה מי שלימים הפכה למנחה שלי בתואר השני, ד"ר שרון צוקרמן, אשר נפטרה ממחלת הסרטן בגיל צעיר להכאיב. הייתי אז בהתרגשות וחרדה גדולה. זאת הייתה העבודה הרצינית הראשונה שלי "באקדמיה". אני הייתי בת 22, וטרודה הייתה כבר אי-שם בשנות השמונים לחייה. המפגש עם חוקרת גדולה כל כך היה מעורר יראה. הרי קראתי הרבה מכתביה ושמעתי הרבה על גילוייה, והיא הייתה אגדה בחייה, חלוצה של ממש, אחרונה לדור הנפילים. היא שגאלה את הפלשתים מאלפי שנים של מוניטין רע: באנגלית פירוש המלה "פלשתי" הוא "חסר תרבות", והנה היא הראתה בחקירותיה הארכיאולוגית שהפלשתים היו בני תרבות של ממש, אפילו מובילים בתחומים רבים. היא זכתה על גילוייה-אלה בפרס ישראל, והתעודה הייתה תלויה לה מעל המחשב הנייד, שהיו תמיד פתוחים בו אימיילים מבנה האמן ודרישות שלום מצוירות ומצולמות מנכדותיה. כאות הזדהות עם מחקרה, כבר עשרות שנים שצירפה לחתימתה ציור קטן של ציפור פלשתית השולחת ראשה לאחור. ביד קלה הייתה מסלסלת אותה, והייתה מראה לי מפעם לפעם עד כמה מהר. וכמה חשבתי עליה כשראיתי לאחרונה שהמכון לחקר פלסטין בחר את אותה ציפור כסמלו.

בביתה נהגה בי טרודה באדיבות ואצילות, בהכנסת אורחים וגם בדאגה קלה של מי שמכניס אדם זר לענייניו הפרטיים. עברו אז כבר שנים רבות מאז יציאתה לפנסיה, וטרודה עדיין הייתה עסוקה להפליא. היא העסיקה בביתה צי של עוזרות שהיו אמונות על תחומים שונים: צוות לעזרה בבית, מזכירה במשרה מלאה לעבודה על פרסומים של פרויקטים מחקריים שהמתינו בקנה (אז עבדה על פרסום הכרך החדש על חפירותיה בדיר אל-בלח', למשל) ואסיסטנטית שהייתה מגיעה מפעם לפעם כדי לעבוד על ארכיון הציורים של אמה של טרודה, הציירת גרטה וולף קרקואר, ולעתים גם ללוות אותה לאירועים. ארכיון הציורים בחדר העבודה היה נוגע מאוד ללב. אשה מבוגרת כל כך העומלת על זיכרון לאמה. איך הייתה שולפת מתוך המגירות את דיוקנאותיה שלה, תינוקת עגולת לחיים שצוירה ביד אם שקטה, בוטחת. את זיכרון אביה, האדריכל הנודע לאופולד קרוקאר, כבר הנציחה - הייתה מראה לי מדי פעם את הקטלוג המפואר.
ביתה היה עמוס במזכרות אהובות. דלועים שהביאה מקפריסין שהיו השראה לכלים קיפריים עתיקים, לצד כלים זואומרפיים, משפכים שדמותם דמות פר ושמכינים אותם באיים האגאיים עד היום, ממש כמו מימי קדם. יציקה מודרנית שנוצקה בתבנית העתיקה של האלה שחפר בעלה המנוח, פרופ' משה דותן, בנהריה. אז עוד לא שיערתי שעבודת המ.א. שלי תעסוק במקדש שחפר שם. אוסף קטן וקודר של ספק-חנוכיות דמויות ידיים. מגשי אירוח של קפה ומשקאות חריפים שנותרו על מקומם מימי המסיבות בשנות השבעים. הייתה מעבירה יד על קטלוג עם צילומי ביצים של עבודותיה של האמנית עליזה אולמרט, ידידתה, ושואלת אותי: "את מכירה את עליזה?" ודעתה לא הייתה נוחה מכך שלא הכרתי. "אשה נאה מאוד", הייתה פוסקת בכובד ראש. הייתה רואה שאני מביטה במסכה העגומה שעל הקיר:"זאת מסכת המוות של המשוררת אלזה לסקר-שילר", הייתה אומרת. "את יודעת מה זה מסכת מוות?" ואני לא הייתי בטוחה. ואז הייתה מראה לי ציורים קטנים שיש לה משל המשוררת, שהייתה מבאי בית הוריה. הייתי מדמיינת אותם יוצאים לשתות תה במרפסת היפהפיה שלחדר המשרד, שהשקיפה על גן שהוזנח עד לפרא. הייתה מחווה על פיר גבוה בבית שהולאם בזמן אחת המלחמות. הייתה מספרת בגאווה על הקבלה היפה שזכו לה סרטיו של בנה הבמאי. הייתה מראה חוברת שנשלחה אליה בהוקרה רבה ממוזיאון קטן לעתיקות שפתחו בשטחים, שם ארונות הקבורה האנתרופיאידים שגילתה נוכסו מחדש להחייאת הזהות הפלשתית-פלשתינית, עניין שהיא ביטלה בחיוך. ועדיין כעסה על משה דיין שחפר את הארונות הללו מדיר אל-בלח' שלא כדין. הייתי מתפעלת מאוד מאוסף הספרים שלה, שהיו בה ספרי-אוצר ישנים שאני כל כך אוהבת, והיא הייתה שולחת אותי הביתה עם שיעורי בית שהיו חביבים עליי - לקרוא ספרים שכתבה. הייתה מראה לי מכתבים שכתבו לה קוראים מכל העולם, ואף נתנה לי לכתוב מכתבי תשובה לחלקם (זכור לי מישהו נרגש, נוצרי אדוק מאוד מספרד). כל ביקור אצלה המחיש איך היא וביתה ומשפחתה הלכו וצברו שורשים וענפים. חוקרים וחברים היו נכנסים ויוצאים להתייעצויות ולדרישות שלום. יומה היה עמוס בפגישות ומדי פעם עוד אפילו הייתה נוסעת לכנסים בחו"ל. העבודה אצל טרודה הייתה בעיצומה, והבית היה נתון במעין בועת זמן-לא-זמן. הקצב היה קדחתני, גם אם מעגלי - דברים היו צריכים להעשות שוב ושוב, והיה חוסר שקט גדול. אנחנו, ספק עוזרות ספק בנות-לוויה, היינו צריכות לשכנע אותה ללכת לנוח מדי פעם, והיא מיאנה. בדאגה רבה הייתה מסכימה בסוף לפרוש לחדרה לכמה רגעים, מבקשת שנבטיח להמשיך בינתיים למיין את ספרי הספרייה בסדר אלפביתי, לפרוס מחדש את תוכנה של מגירה ולסדר אותה - העשייה הייתה חייבת להמשך. ולצד הדברים הגלויים שנאמרו היו לי גם שאלות שלא שאלתי בקול, ובכל זאת הן נדונו: מה נשאר לו לאדם מעמלו כל חייו, מה חשוב לו בשנותיו האחרונות.

כל אותה שנה הייתה מכניסה אותי לביתה היפה ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים. בחיבה גדולה אני זוכרת את הימים האלה. יהי זכרה ברוך ולו ילמדו את עבודתה החשובה עוד שנים רבות-רבות.   

לקורא ולמסתכל: מקורות חזותיים לאמנות עתיקה ולארכיאולוגיה של ארץ-ישראל

שוחרי הארכיאולוגיה והאמנות העתיקה של ארץ-ישראל ימצאו עניין רב בשני מאגרי אינטרנט ישראליים המרכזים צילומים ומידע ראשוני על ממצאים רבים מחפירות ארכיאולוגיות שהתקיימו בארץ-ישראל. אלו לא מאגרים על אתרים ארכיאולוגיים, ובדרך-כלל אין בהם תכניות או מפות; תחת זאת, יש בהם את הדבר האהוב עליי: חפצים עתיקים. על אף שהמאגרים האלה כבר קיימים כמה וכמה שנים, נדמה שהם לא מוכרים מספיק בקרב הציבור הרחב, וחבל. אז הנה, גם אני תורמת את חלקי ומבקשת לפרסם אותם על הבמה הקטנה של הבלוג. המאגרים זמינים לשימושם של תלמידים, סטודנטים, מורים, מדריכי טיולים, חוקרים וסתם משוטטים.  

מוזיאון ישראל פרסם לפני כמה שנים מאגר אלקטרוני שאני מאוד אוהבת (ואפילו עבדתי לא מעט במחלקה שעמלה על פרסומו): דמיין או Imagine, שבו אפשר לראות תמונות טובות של הרבה מהממצאים היפים במוזיאון, והוא גם ממשיך להתעדכן ככל שהזמן עובר. מומלץ לחפש לפי "מחלקות" כדי לקבל סקירה מעניינת של ממצאי המפתח של כל מחלקה. היתרון הגדול באתר של מוזיאון ישראל הוא התחושה שנבחרו כאן הפריטים "המיוחדים", אותם ממצאים שזכו ברבות השנים למעמד איקוני במחקר הארכיאולוגי, ממצאים שמצליחים לייצג היבט מובהק של תרבות או של תקופה, ובכלל - כאלו המספרים סיפור. זו, כמובן, המשימה האוצרותית העומדת בפני כל מוזיאון: לבחור את החפצים שיש בהם עניין לציבור, ולהסביר לציבור מדוע הם מעניינים. המוזיאון מצרף לכל ממצא גם את "התווית" שלו, אותה הגדרה תמציתית שמלווה את הממצא בתצוגה עצמה. מהבחינה הזו, המאגר של המוזיאון נותן שירות חשוב מאוד למתעניינים בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, משום שאפשר ממש לקרוא בו סיפור חזותי שמתפתח לאורך התקופות. לכל ממצא יש גם הפניה ביבליוגרפית לפרסומי המוזיאון הקשורים אליו.   

רשות העתיקות גם היא מעדכנת לאורך הזמן מאגר אלקטרוני מקיף ומרשים תחת "אוצרות המדינה", וגם לו יש גרסא דוברת אנגלית (כאן). הצילומים במאגר הזה הם ברובם הגדול חדשים לגמרי ולכן יוצאי-דופן באיכותם. אפשר גם לרכוש אותם. המאגר הזה מחולק לפי תקופות, ובתוכן מחולק לפי תת-קטגוריות פונקציונאליות. יש בו עמודה שמוקדשת לממצאים שנתגלו תחת המנדט הבריטי ושמורים כיום במוזיאון רוקפלר, אשר להם מעמד משפטי מיוחד מבחינת מדינת ישראל. היתרון של המאגר של רשות העתיקות הוא, ללא ספק, רוחב היריעה שלו. רשות העתיקות היא האוצרת של כל הממצאים שנחפרו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל מאז קום המדינה (וכאמור, גם, בחפירות בזמן המנדט, תחת מגבלות משפטיות), ולכן היא מציעה למשתמשי המאגר סקירה אנציקלופדית של ממצאים מרחבי התקופות והתרבויות שנחפרו בארץ, לצד הפניות ביבליוגרפיות ראשוניות למידע החשוב ביותר מבחינה מחקרית: היכן הממצא פורסם בדו"חות ארכיאולוגיים (רק חבל שלפי ניסיוני, לפעמים ההפניות טיפה משובשות. נקווה שהעניין יתוקן!). עוד יתרון: אפשר למצוא במאגר של רשות העתיקות גם ממצאים מחפירות הצלה חדשות לגמרי.  

והערה קטנה לסיום: אחרי שמתחילים להתעמק במאגרים הללו, מתחילים להבין שיש ביניהם לא מעט כפילויות. הסיבה נעוצה במערכת היחסים המיוחדת שבין המוזיאון לבין רשות העתיקות. למעשה, רשות העתיקות משאילה למוזיאון ישראל ממצאים ארכיאולוגיים רבים בהשאלות ארוכות-טווח, ולכן לא מעט מן הממצאים שהמוזיאון בחר להציג על-שום חשיבותם לציבור, ואשר נכללים גם במאגר החזותי שלו, שייכים לרשות העתיקות. אפשר להצליב בין ממצאים המופיעים בשני המאגרים לפי מספר רשות העתיקות (מספר ר"ע המופיע לצד כל צילום במאגר מוזיאון ישראל). 

בובות מן התנ"ך והמטמון ממגידו

כבר ראיתי בעבר תמונה של הבובות האלה בהרצאה של ד"ר תומאס שטאובלי מאוני' פריבורג שבשוויץ, וידעתי שאני חייבת שתהיה לי תמונה שלהן. הן נוצרו לרגל תערוכה שאצר ד"ר שטאובלי במוזיאון Bibel+Orient. עכשיו קיבלתי ממנו את קטלוג התערוכה, שכולו עמוס בשיחזורי בובות לסצנות מוכרות מיצירות אמנות מרחבי המזרח הקדום. הבובות הן בובות לבד, עורן חום ושיערן שחור, ואין להן תוי פנים; אוריינט נעים למגע הנשמר בויטרינות בשוויץ. הן תמימות כל כך ומתוקות. אני ממש מדמיינת איך יהיה כובד משקלן בכף היד, מה יהיה מגע הלבד עם פינות שלד המתכת שמתחת לעורן. הלוואי והייתה לי אחת בבית. מכיוון שהקטלוג עוסק בלבוש בתקופת המקרא, הבובות לבושות בקפידה רבה, כל אחת בבגדיה הקטנים התפורים היטב. כך גם אני, בילדותי, הייתי תופרת תלבושות לבובות שלי משאריות בגדים ישנים. אלא שכאן כל בחירה במרקם ובצבע משקפת מחשבה עמוקה, נקיטת עמדה מחקרית של ממש, לגבי איך נכון וראוי לשחזר את הדימויים הקדומים מבחינה היסטורית. אני מדפדפת בקטלוג אחוזת קסם, נדהמת מן המזרח הקדום הקם לתחייה בבובות. זה רעיון כל כך זר לעקרונות המחקר האקדמי שעליהם חונכתי, הדוגלים בחתירה לאובייקטיביות ניטראלית, המאדירים את הריחוק ושופטים לחומרה את האישי, את המתרגש. והנה מולי - אותם דימויים שאני חוקרת, אבל בבובות לבד. לא מדע קר, אלא אינטימיות אוהבת עם החומר הנלמד, ממש תחושה ביתית וחמה. נגישות כל כך חמודה וחביבה, מקרבת לבבות. לא ידעתי שגם ככה אפשר. אחרי הביקור שלי לאחרונה בפריבורג אני רושמת לפניי איזה הסבר אפשרי: זאת פשוט הנצרות האדוקה, המאמינה ללא ציניות, שניכרת שם בכל היבטי החיים. היא זו, אני חושבת, שמאפשרת את האהבה הבלתי-אמצעית אל החומר ההיסטורי, את תחושת הבעלות המנחמת הזו. הממצאים מן העבר הם רק המחשה מתבקשת לשייכות ולקרבה הגדולה המורגשת שם בפריבורג ממילא, בכל יום ויום, אל העבר הרחוק הזה במזרח התיכון.   

הבובות בתמונה שבחרתי כאן (למעלה, Abb. 41 מתוך הקטלוג) הן הקרובות ביותר ללבי שלי, כי הן מתייחסות לאובייקט שאני חוזרת אליו שוב ושוב בדוקטורט. הן שיחזור מודרני לאחת מן הסצנות המפורסמות ביותר בעולם הארכיאולוגיה המקראית, סצנת משתה על שנהב פיל שנתגלה במטמון אדיר-מימדים מתקופת הברונזה המאוחרת. המטמון הזה, המונה כמעט 400 פריטי שנהב, נחשף בחפירות במגידו כבר לפני יותר משמונים שנה (את הקטלוג המלא שלו שפרסם החופר, Loud, מעט מאוחר יותר, ב- 1939, אפשר להוריד כאן מאתר המכון המזרחני בשיקאגו). השנהב המדובר מוצג במוזיאון ישראל.

והנה, כאן למטה, אותו הקטע מתוכו שמשחזרות הבובות מן הקטלוג: השליט (הכנעני?) יושב על כס מעוטר בספינקסים ורגליו על הדום, מחזיק בסמלי המלוכה שלו - קערה או גביע שהוא מרים אל שפתיו, ופרח, כנראה פרח לוטוס, שהוא מחזיק בו ביחד עם דמות נשית העומדת מולו. אותה דמות כמו מכסה את שניהם ביחד בפיסת הבד שעל כתפיה, מגדרת אותם בנפרד משאר הדמויות. תיאור בגדיהם אכן עמוס ברמזי לבוש - טקסטורה ברודה, שוליים מעוטרים בקיווקווים, אופן נפילת בד השרוולים וסגירת מפתח הצוואר, כובדו של הבד. לכל אלה יש זיכרון חי ואוהב בבובות משוויץ.

כן, בבואת הלבד של הזוג ממגידו נדמית לי נגישה בהרבה מן הדימוי המקורי. אפילו הפרופורציות של הבובות הן כשל ילדים בעיני. פניהן הריקות פתוחות לכל פרשנות, ואיכשהו דווקא משום כך הן מסבירות פנים ונטולות איום. הכל פתור בהן. היד כמו נשלחת לאחוז בהן. הן נוכחות, ממשיות. ואילו השנהב האמיתי, שאליו אני חוזרת שוב ושוב במהלך העבודה על הדוקטורט, רק הולך ומתרחק, הופך לפחות ופחות מובן עם הזמן. תמיד חתום וסגור בפניי, מקודד בדרכים שאינן פתירות.     

Kleider in biblischer Zeit / Thomas Staubli

קריאה משפחתית בלאוקון ובניו

סבתא שלי מזמנת אותי לביתה לשיחה. יש לה משהו חשוב מאוד לשוחח עליו. היא כועסת. כועסת מאוד על הספר שהבאתי לה לקרוא מן הספריה. הספר הוא ספרו של ריצ'ארד בריליאנט על פסל לאוקון ובניו. כבר שוחחנו עליו קצת כשהחלה לקרוא בו, אבל אז אמונה בספר היה שלם יחסית, פתוח להפתעות חיוביות. כעת הספר הוחזר לספריה (אחרי שהוזמן! על-ידי מי?). הסקרנות לא באה על סיפוקה, ורק תסכול נותר.
אז, בשיחה הראשונה, סיפרה שראתה את לאוקון כשביקרה בואתיקן בשנת 63 עם פאפא טיבור. הם נסעו ביחד לנופש ברומא. היא הסתכלה על לאוקון זמן רב, סיפרה, אבל לא הצליחה להבין. היא לא ידעה עליו כלום אבל חשיבותו הייתה ניכרת, ואי-הידיעה הייתה קשה, מטרידה. היא לא הכירה את הסיפור. ואז, כשבילתה כל המשפחה חצי שנה ברומא, שוב ראתה את לאוקון. אבל היא מעולם לא ידעה עליו מספיק, וזה הציק לה. לכן הספר שהבאתי-אני היה חשוב. הוא עורר מחדש, מבלי שתכננתי, שאלה ישנה, לא-פתורה.
אלא שהספר, למרבה אכזבתה של סבתא, משתמש בלאוקון כנקודת מוצא לדיון רחב יותר, רחוק יותר, על התקבלות ועל שינוי משמעות בעיני המתבונן. על מורשת אמנותית בכלל. חשבתי שהיא מאוד תתעניין בזה. נדמה לי שעד לפני שנה עוד הייתה מתרגשת בדיוק מן ההיבטים האלה. אבל כעת היא כועסת מאוד.
איך זה, היא מזועזעת ועיניה מתגלגלות, שמופיעות בספר יצירות לא קשורות לחלוטין? ולסקאז? את בלייק היא מבינה, זה אותו נושא, למרות שמעולם לא אהבה את בלייק. לא. אבל למה לשים יצירות שאינן קשורות בשום צורה ללאוקון? היא משתאה, המומה ונעלבת. זהו העולם הפוסט-מודרני שהיא בזה לו, שפוגע ברגשות התרבותיים שלה. 
אני מנסה להגן על הספר (שגם אני עצמי לא לגמרי הבנתי). זה ספר על אינטרפרטציה של אמנות, אני מנסה לומר. על האסוציאציות של החוקר. על החשיבות של היצירה בהיסטוריה, על לגאסי והריטג'. אני מדברת בקול רם מאוד. בוחרת רק במלים באנגלית או בלועזית, שאפשר להבין גם ללא משפט. אבל היא לא משתכנעת, מביטה בי בחוסר-אמון. לא, היא פוסקת. אני לא מבינה את זה. זה לא. פשוט לא. 
לאט לאט אני יורדת לסוף דעתה. היא סבורה שהספר בורח מן הבעיות האמיתיות, הדחופות. היא עצמה רואה את הבעיות נכוחה. מה הסיפור של לאוקון מן המיתולוגיה? מדוע הוא לא ידוע לה? מדוע אין עוד הרבה ממנו בפיסול הקלאסי? היא שואלת אותי בחשד גדול. זה דיון שהתחלנו בו כבר בשיחה הראשונה. אני מנסה לספר לה את המעט שהבנתי אני מהספר: זאת ואריאציה פחות מוכרת על סיפור הסוס הטרויאני, אני מנסה שוב להסביר. לאוקון היה כהן שהכעיס את אתנה, ולכן הוא ובניו נענשו. זאת פשוט גרסא פחות מוכרת, פחות פופולרית של המיתוס המוכר. אבל איך אני לא מכירה את הסיפור הזה? היא מתרה, מתכוונת שהסוגיה חמורה ונוגעת לתרבות המערבית בכלל. ולמה אין עוד פעמים את הנושא הזה באמנות? היא מקשה עוד, מנסה להבהיר שיש כאן תעלומה גדולה בהרבה, אולי מעשה-מרמה. נכון, אני מסכימה. אין הרבה. אבל בספר יש קצת איזכורים. בציורי קיר בפומפיי. נכון, היא מסכימה בחוסר-רצון, אבל ממתי הם? יש פה בעיה. קשה לי לקבוע אם היא מתוסכלת משוויון הנפש שלי, רוצה שאתעצבן ביחד איתה, או מבקשת שאתן לה תשובה קונקרטית. שוב אני מנסה להסביר: בדיוק בגלל זה קראתי את הספר, אני אומרת. אני מתעניינת במושג הקאנון באמנות הקדומה יותר, ורציתי להבין את המקרה של לאוקון. למה משהו, מיתוס או יצירה, נכנסים לקאנון. זה בדיוק מה שמעניין כאן. 

זה עשה לי - היא מתחילה להסביר, אבל אין לה מלים. היא מנסה כל מיני ביטויים בגרמנית וצרפתית, אבל רואה שאינני מבינה. לכן, היא מנופפת בזרועותיה ומסננת "ררררר" תוקפני. היא מתכוונת שהספר עורר בה זעם. 

האשה בחלון ושנהבי שומרון

מרד חברתי בימי קדם - כתבתי ב- ynet

לקריאת הכתבה ישירות ב- YNET

חורבן הוא בדרך כלל אוצר מבחינתם של ארכיאולוגים. לא נעים להגיד, אבל הרס מוחלט ופתאומי, כזה שלא מותיר לתושבים זמן לנקות אחריהם, להחביא חפצי יוקרה או לארוז את הפקלאות לקראת התחנה הבאה, הוא סוג ההרס המועדף לצרכי מחקר. חורבן כזה בדרך כלל מצליח להסגיר לא מעט היבטים נסתרים מחיי היומיום של התושבים הקדומים: סוגי הכלים בהם השתמשו, היכן החפצים נשמרו במקור והפעילויות שהתרחשו במבנה מסוים. אם יש לארכיאולוגים מזל, החורבן גם תורם להבנת התאריך המדויק שבו נסתיים היישוב באתר. אבל בדרך כלל כל זה לא עוזר לארכיאולוגים לפתור שאלה חשובה לא פחות: מדוע חרב האתר, ובידי מי?

מבין שלל התיאוריות שמבקשות לספק הסבר לשאלות של חורבן באתרים ארכיאולוגיים, אחת התיאוריות שזכתה לפני כחמישים שנה לפופולאריות רבה הייתה תיאוריית "מרד האיכרים" שקידמו החוקרים האמריקאיים מנדנהול וגוטוולד. לפי התיאוריה, שהושפעה ממרידות עממיות בהיסטוריה המודרנית ובעיקר מן המרקסיזם, אומת ישראל צמחה מתוך תנועה מהפכנית של עמך שביקש להפיל את השלטון הכנעני המושחת לטובת חזון לאומי ודתי חדש – האמונה באלוהי ישראל. עם הזמן וחילופי האופנות סר חינה של תיאוריית "מרד האיכרים", שלא הצליחה לבסס באופן משכנע את הקשר בין "תורת המעמדות" לבין התפתחותה של הדת הישראלית. יחד עם זאת, משהו בגרעין התיאוריה נותר רלוונטי מאוד לשאלות ארכיאולוגיות: עצם ההתייחסות למעמדות הנמוכים כגורמים המשפיעים על תמורות סוציולוגיות ואידיאולוגיות בחברות הקדומות.

תופעה שכזאת בחנה ד"ר שרון צוקרמן מן המכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית, שחקרה את חורבנה של העיר חצור בסוף תקופת הברונזה המאוחרת ("התקופה הכנענית"), במאה ה- 13 לפנה"ס, וגילתה רמזים למרד עממי באליטות השולטת - מרד שאולי הוביל להתמוטטות המערך השלטוני בעיר שכונתה "ראש כל הממלכות" במקרא (יהושע יא, י). במאה ה- 18 לפנה"ס החלה חצור לבלוט בחשיבותה אל מול שאר ערי המדינה המקומיות בארץ-ישראל: שטחה העצום הוקף בסוללת עפר, נבנו בה מבנים מונומנטאליים, ביניהם מקדשים וארמונות מרשימים, ונוספו לה שכונות מגורים משגשגות. מקורות כתובים, כמו תעודות מארכיון העיר מארי, כיום בסוריה, הדגישו את תפקידה במערך הדיפלומטי המשגשג של אותה תקופה, ואורחים ושגרירים מרחבי המזרח הקדום הגיעו לבקר בה. בעיר נשמרה הפרדה ברורה בין העיר העליונה, בה התגוררו כנראה האליטות, לבין העיר התחתונה, בה נראה כי חיו האנשים הפשוטים. חצור בלטה בעושרה ובגודלה עד לסופה של המאה ה- 14 לפנה"ס, אך מתישהו במהלך המאה ה- 13 לפנה"ס חל בה מפנה מסתורי: בניגוד לפאר שאפיין את חצור בעבר, שכבת חייה האחרונה של חצור עמדה בסימן הידרדרות והזנחה. ניכר כי הפסיקו לתחזק את המבנים המונומנטאליים, וכי הפעילות במקדשים השתנתה באופייה והצטמצמה מאוד. לדעתה של צוקרמן, האתר לא מצא את סופו בחורבן אלים ופתאומי, כפי שהציע בשעתו יגאל ידין, שהאמין כי בני-ישראל הם שהחריבו את חצור הכנענית, אלא דווקא בהרס הדרגתי ומצטבר שנבע מתהליכים חברתיים פנימיים והוביל, בסופו של דבר, לנטישת האתר. הסיבה, לפי צוקרמן, יכולה להיות העול הכלכלי הכבד והמתמשך על בני המעמד הנמוך בחצור. "התנאים הכלכליים בארץ-ישראל הפכו להיות לבעיתיים", מספרת צוקרמן. "על-מנת לבסס את מעמד האליטות היה צורך בניצול אינטנסיבי של בני המעמד הנמוך, ונראה כי בסופה של התקופה, עם שינוי המערך הכלכלי באזור כולו, הנטל הפך לגדול מדי". העדר סימני לוחמה וכלי נשק בשכבת החורבן עשויים לתמוך בטענה שסופו של האתר נבע מתהליכים פנימיים, ולא עקב התקפה חיצונית.

כמובן, יש לזכור שבימי קדם הנטל על המעמדות הנמוכים לא הסתכם בהפרשת אחוז מתוך ההכנסה, ולפעמים צריך היה לשלם גם בזיעה. המונח המקראי "מס עובד" מתייחס, כנראה, לתקופת שירות של עבודות כפייה שהייתה נהוגה במזרח הקדום. תושבי ממלכה, המיוחד תושבים כבושים, היו חייבים במס עובד למלכם, כפי שדרש המלך שלמה מאוכלוסיות מסוימות (מלכים א ט, כא). גם המונח "סבל", המופיע במקרא (כמו "סבל בית יוסף", מלכים א יא, כח) ובארכיון מארי, מציין, כנראה, עבודת כפייה שכזאת. התשלום בעבודת פרך היה נפוץ מאוד: חוקרי מצרים העתיקה יודעים לספר על ערים מיוחדות שנבנו יש מאין כדי לאכלס את המוני העובדים שנדרשו לבניית פירמידות, אותן אחוזות קבר מפוארות שנבנו למשפחות המלוכה, לאצילים ולפקידים גבוהים. יש המאמינים כי העובדים הללו לא היו עבדים של ממש, אלא אזרחים מצריים מן השורה שנדרשו להקדיש תקופה מסוימת מחייהם לעבודה ציבורית, בגדר מס.  

קצת על אהבה בעולם העתיק - כתבתי ב- ynet

לקריאת הכתבה ישירות ב- ynet

אמנם קשה לאתר סימנים לאהבה עתיקה בחפירות ארכיאולוגיות, אך לא מעט מסמכים ובהם כתובים שירי אהבה נשתמרו מתרבויות המזרח הקדום. בספרם היפה של ש. שפרה ויעקב קליין, "בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום" (הוצאת עם עובד, 1996) מתורגמים שירי אהבה שומריים המתארים את כלולותיהם של האלה איננה (שמאוחר יותר התגלגלה לאלה אשתר), לבין אל הפריון דומוזי, הידוע גם בשמו המקראי תמוז.

מדי שנה שיחק המלך השומרי את תפקיד האל דומוזי ושחזר את טקס ההתייחדות עם האלה, ששוחקה על-ידי כוהנת, בכדי להבטיח את פריון ארצו. לשירי האהבה יוחסו כוחות מאגיים והם דוקלמו במהלך טקסי הייחוד הללו, ואולי גם במהלך חתונות פרטיות. הטקסטים העתיקים ממחישים את האהבה במלוא חיותה: "שביתני, בחשק אליך אבוא, חתן – ארוץ אחריך אל המשכב", מתרגמים ש.שפרה וקליין את דברי האלה אל אהובה. שירי אהבה יפהפיים נתגלו גם בתעודות ממצרים העתיקה, או בציטוטים שנשתמרו באחוזות קבר מצריות. שלא כמו שירי האהבה המסופוטמיים, נדמה כי רוב שירי האהבה המצריים הם חילוניים באופיים, ואין בהם בהכרח אלגוריה דתית. גם ממרחק של אלפי שנים, הם מצליחים לתאר רגעים אישיים ומלאי הומור מחדר המיטות. הקורא העברי יכול למצוא רבים משירי האהבה מזמן הממלכה החדשה במצרים בספרו של מיכאל פוקס, "שירי דודים ממצרים העתיקה" (הוצאת מאגנס, תשמ"ה). בקטע מתוך מקור מצרי הנקרא פפירוס האריס תרגם פוקס את דברי האהובה הכועסת על בחיר לבה המבקש להפסיק את פגישתם עקב רעב: "אם תבקש ללטף את ירכי, התצא כי לאכול תבקש? או כי עבד אתה לקיבתך?".  שירי האהבה העתיקים הללו יכולים לספק את הרקע להבנת שיר השירים שבמקרא, וחוקרים רבים ניתחו את קווי הדמיון בין סגנונם ותוכנם של שירי אהבה מסופוטמיים ומצריים לבין מגילת שיר השירים.

כפי שאפשר לתאר, האהבה בעת העתיקה הייתה מגוונת, ממש כמו היום. בקברם של חנומחותפ ונינחחנום, זוג גברים מצריים שעבדו בשירות פרעה כ"מפקחים על המניקוריסטים בארמון המלך" באלף השלישי לפנה"ס, מתוארים הנקברים כשהם מחובקים ומחזיקים ידיים, בדיוק כפי שנהוג היה לתאר זוגות נשואים במצרים העתיקה.


חנומחותפ ונינחחנום (Gerg Reeder 1999)

תיאורים אלו של השניים עוררו במחקר השערות לגבי טיב היחסים ביניהם, אם כי הנקברים עצמם היו נשואים לנשים והיו אבות לילדים.

כפי שידוע לנו גם מן המקרא, נישואין בעולם העתיק היו עניין משפטי וכלכלי מורכב שנועד להבטיח ירושה וקניין, תוך התייחסות מפורטת למעמדן של האשה הראשונה וילדיה לעומת מעמד הנשים האחרות וילדיהן, במידה שהיו כאלה. חוזה נישואין מן האלף השני לפנה"ס שנמצא בעיר הקדומה מארי, הנמצאת כיום בסוריה, מפרט כי האשה השנייה מתחייבת לכעוס על כל מי שהאשה הראשונה כועסת עליו, ולשמור על יחסים טובים עם כל מי שהאשה הראשונה מחבבת. לעומת זאת, חוזים אחרים מאותה תקופה מתנים לעתים את הנישואין לאשה באיסור מפורש על לקיחת נשים נוספות אחריה.

מן הסיפורים המקראיים אודות נשותיו של המלך שלמה, למשל, עולה כי נישואים דיפלומטיים היו כלי חשוב בהגנה על האינטרסים של ישויות מדיניות מתחרות בעולם העתיק. ואכן, בארכיון מן האלף השני לפנה"ס בעיר אל-עמארנה שבמצרים מתועדות, בין השאר, תכתובות בין פרעה לבין שליטים מקומיים של ערי מדינה כנעניות, ובהן משא-ומתן לקראת נישואים שכאלה. בכדי להבטיח את היחסים הדיפלומטיים החליפו ביניהם השליטים זרם בלתי פוסק של מתנות יקרות ערך, וביניהן גם בנות מלוכה להתחתן עמן. רבות מן הנסיכות נשלחו להתחנך בבתיהם של בעליהן לעתיד בעודן צעירות מאוד, כך שיוכלו להתערות בחברה הזרה להן. במקרה יוצא דופן מתקופה מאוחרת יותר תועדה גם דרישתה של נסיכה מצרית, שביקשה לשלוח לה בדחיפות נסיך חיתי שיהיה לה לבעל.

גם מקומה של האירוטיקה לא נפקד מן העולם העתיק. לא מעט דמויות עירומות מוכרות במזרח הקדום בהקשרים דתיים, אך לעתים ברור כי מדובר בתיאורים בהקשר אירוטי מובהק. קבוצה של לוחיות טרקוטה מסופוטמיות מן האלף השני לפנה"ס, למשל, מתארת זוגות בעת משגל, במהלכו האשה שותה משקה אלכוהולי, כנראה בירה, בקש ששימש גם כמסננת. חלק מן הצלמיות מתארות את הזוג על דגם מוקטן של מיטה. הצלמיות הללו נלחצו בתבנית, כלומר – יוצרו באופן המוני יחסית, והיו כנראה רכושם של אנשים פרטיים.

יהודית קראוזה-מרקה, הארכיאולוגית החלוצה - כתבתי ב- ynet

לקריאת הכתבה ישירות ב-ynet

החודש לפני 75 שנה, נפטרה הארכיאולוגית הצברית הראשונה, יהודית קראוזה-מרקה, בתחילתה של קריירה מקצועית מבטיחה. בת פחות משלושים הייתה במותה. קראוזה-מרקה, חלוצה בת חלוצים, נולדה בסג'רה (כיום אילניה) שבגליל התחתון בשנת 1906, בת לחיה לבית חנקין, אחות ליהושע חנקין, פעיל ציוני ממשפחת הביל"ויים, ולאליהו קראוזה, איש העלייה הראשונה, אגרונום מוערך ואז ראש החווה החקלאית בסג'רה. את ילדותה המוקדמת העבירה קראוזה-מרקה בסג'רה בתקופה היסטורית, רווית אמוציות וקשיים: תחת ייעוצו המקצועי של אליהו קראוזה, שעבד למען הברון אדמונד ג'יימס דה-רוטשילד, הצליחו החלוצים, ובראשם ישראל  ומניה שוחט, להקים בחווה את הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ, תוך שהם נלחמים על טהרת העבודה העברית ומנהיגים את השמירה העברית, במה שהיה בסופו של דבר לגרעין ממנו צמחה תנועת "השומר". כאן גדלה קראוזה-מרקה כילדה צעירה. החווה, שהייתה לאחד מן המוקדים התוססים ביותר של אנשי העלייה השנייה, נועדה להכשיר את החלוצים, צעירים עירוניים חסרי ניסיון, לעבודה חקלאית בארץ-ישראל; בין הפועלים שעברו בה היה, למשל, דוד בן-גוריון. מאוחר יותר, בשנת 1914, עברה המשפחה בעקבות מינויו של האב ע"י רוטשילד לראש "מקווה ישראל", בית הספר החקלאי הראשון בארץ ואחד מן המוסדות החינוכיים החשובים בישוב הצעיר.

באקלים ההפכפך של מלחמת העולם הראשונה, עמד אליהו קראוזה, כדמות בולטת בישוב היהודי וכבעל אזרחות צרפתית, בפני סכנת גירוש לתורכיה; רק תרומתו למלחמה בארבה שאיים על גידולי הארץ והתקרבותו למושל התורכי, ג'מאל פשה העלתה את קרנו בעיני השלטון ואפשרה למשפחה להישאר בארץ. לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב נשלחה קראוזה-מרקה בת השבע-עשרה ללימודים בסורבון בפאריז. למרות שאביה זכור כאחד מן התומכים בשילובן השוויוני של נשים בעבודת החלוצים, שליחתה של הבת ללימודים גבוהים בחו"ל לא הייתה עניין של מה בכך ביישוב הצעיר וקשה היום בפלשתינה, שקידש את החקלאות ואת עבודת האדמה כערך עליון.


יהודית סובול, פסיכולוגית קלינית, בת אחותה של קראוזה-מרקה הקרויה על שמה, מספרת על המניעים המשפחתיים שהיו עשויים לעמוד מאחורי שליחת הבת ללימודים אקדמאיים: "אמה של קראוזה-מרקה, חיה, הכירה את בעלה אליהו כאשר למדה רפואה באירופה, אך בסופו של דבר מעולם לא זכתה לעסוק ברפואה, והרגישה את עצמה די מתוסכלת. המסר לבנותיה היה ברור, והיא הגשימה את עצמה דרך הילדים". ואכן, גם אחותה של קראוזה-מרקה, נועה, אמה של סובול, הייתה לאשה אקדמאית, והייתה מבין עורכות הדין הראשונות בארץ.

למרות שנשלחה במקור כדי לעבור הכשרה לעסוק במקצוע "מעשי" כמורה לצרפתית, שפת אמה, בהגיעה לפריז האינטלקטואלית, הרחק ממאבק ההישרדות שבארץ ובהשראת הממצאים הקסומים במוזיאון הלובר, מצאה לעצמה קראוזה-מרקה תחום עניין לא צפוי: המזרח הקדום. בתקופה זו למדה שפות עתיקות וביקרה באתרים ארכיאולוגיים רבים ברחבי המזרח התיכון, במטרה להפוך לארכיאולוגית מקראית. היה זה אפיק חדש של מחקר מדעי שאמור היה לבסס, גם אם באופן מעט אחר, את הקשר שלה לארץ ולהיסטוריה שלה. את עבודתה כמדענית ראתה, במובן זה, כהמשך ישיר לחינוך המחקרי שקיבלה מבית.

לאחר שחזרה לארץ והשתלמה בחפירותיו של הארכיאולוג ג'ון גארסטנג ביריחו, לקחה על עצמה קראוזה-מרקה את החפירה באתר מקראי חשוב במיוחד, העי. בשנת 1928 כבר ניהל גארסטאנג חפירות בדיקה התחלתיות במקום, אך הייתה זו קראוזה-מרקה שניהלה את החפירות הממושכות באתר בין השנים 1933-1935, תחילה בשותפות עם הארכיאולוג שמואל ייבין ולאחר מכן בניצוחה ובהשגחתו של הארכיאולוג הנודע, וויליאם פוקסוול אולברייט. שמו של התל, "העי", מופיע בצורות שונות במקרא, ונראה כי יש להבינו כ"חורבה", או כ"ישוב שחרב", כמו בביטוי "עיי חורבות". אולברייט הוא שהציע לזהות את הישוב המקראי העי עם תל ארכיאולוגי דרומית-מזרחית לבית אל ששמו הערבי "א-תל" מזכיר את משמעות השם "העי", כפי שמוסבר גם בסיפור המקראי אודות העי: "וַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל-עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ח, כח).

בחפירותיה של קראוזה-מרקה נתגלה כי העי היה אחד מן היישובים הראשונים שבוצרו בארץ-ישראל בתקופת הברונזה הקדומה, באלף השלישי לפנה"ס, בתחילתה של התקופה אותה נהוג לכנות גם התקופה הכנענית; באתר נתגלה רצף יישובי מרשים מתקופה זו. בשיאו של היישוב זיהתה קראוזה-מרקה מבנה מידות אותו פירשה כארמון, אך ייתכן והיה דווקא מקדש. לאחר שנחרב יישוב זה, במקביל לשורה של יישובים אחרים באותה תקופה, לא חודשה בו ההתיישבות למשך תקופה ארוכה מאוד, כמעט לאלף שנה. למרות תרומתם של הממצאים מתקופה זו, הייתה לקראוזה-מרקה תגלית ארכיאולוגית אחרת שהבהירה את חשיבותו הרבה של התל.

העי הוא אחד מן האתרים החשובים להתפתחות הארכיאולוגיה המקראית משום שבו זוהה פער ברור ומשמעותי בין המקרא לבין ממצאים מחפירות ארכיאולוגיות: למרות שבמקרא מתואר סיפור כיבוש העי ע"י בני ישראל בראשותו של יהושע בפרטי-פרטים (יהושע ז, ב-ה; יהושע ח, א-כט ועוד), כאירוע מהותי למהלך כיבוש הארץ, לפי החפירות הארכיאולוגיות בראשה של קראוזה-מרקה, נראה כי העי נחרב וניטש הרבה לפני הזמן שבו לפי המקרא היו אמורים בני ישראל לכובשו. לאור החפירות נראה כי בזמן שבו היו אמורים בני ישראל להגיע למקום עמד בפניהם יישוב נטוש, תל חרב ולא יותר. האם הסיפור המקראי נועד להסביר את קיומו של התל החרב בזמנם? ואולי רצו בני ישראל לנכס לעצמם את הניצחון? ייתכן. נראה כי רק בשלב מעט מאוחר יותר, בתחילת תקופת הברזל, התקופה המכונה גם התקופה הישראלית, מן המאה ה- 12 לפנה"ס ועד המאה ה- 11 לפנה"ס, יושב העי מחדש, הפעם כישוב כפרי וצנוע יחסית בפסגת התל. גם מתקופה זו נתגלו ממצאים פולחניים יפים.

חפירותיה של קראוזה-מרקה הצריכו משאבים עצומים, בין השאר לצורך העסקתם של פועלים רבים ותיעוד תוצאות המחקר. בטרם היו בארץ אוניברסיטאות שיכלו לסייע במימון מפעלים שכאלה, וכחלוצה מתורגלת, פנתה קראוזה-מרקה לרוטשילד, שהיה, כאמור, קשור ישירות לתולדות משפחתה שלה; למרות שדודה וסבה של קראוזה-מרקה ממשפחת חנקין היו בין המורדים ברוטשילד ביישוב ראשון לציון, בהיותו מן הדמויות הבולטות בין אנשי העלייה הראשונה ואיש יק"א, הגוף המנהל את פועלו של הברון בארץ, יכול היה אליהו קראוזה לסייע לבתו לבקש מימון מ"אבי היישוב". לא רק קשריה של קראוזה-מרקה סייעו בידיה בהשגת המימון, אלא גם העניין הרב שהפגין רוטשילד בארכיאולוגיה מקראית; בין השאר, בשנותיו האחרונות רכש הברון גם שטח בעיר דוד ומימן חפירות באתר.

בשנים הללו עשתה לעצמה קראוזה-מרקה שם כארכיאולוגית: ממצאי חפירתה הוצגו במקומות שונים והיא פרסמה את תוצאות עבודתה. אלא שכבר אז, בעת שניהלה את החפירות בהעי, ידעה קראוזה-מרקה שהיא חולה במחלת השחפת. למרות זאת, היא המשיכה לפקח על מאות פועלים בשטח ולעסוק בעבודה פיזית תובענית. לדעתה של סובול, קראוזה-מרקה הייתה מוכת יגון בעקבות אסון כבד שפקד את המשפחה - מותו של אחיה הצעיר, עמיצור קראוזה – ואולי הזניחה את עצמה במכוון, כמענישה עצמה על מה שנתפש בעיניה כאי יכולתה להגן עליו. ביולי 1936 נפטרה קראוזה-מרקה בעודה מנסה להחלים בצרפת. מותה שלה המשיך את רצף האירועים הקשים שפקד את המשפחה, והותירו את אם המשפחה אבלה כל חייה. את תוצאות עבודתה המדעית שלא נשלמה פרסם בשמה בעלה, איב מרקה, לימים חוקר בזכות עצמו, שהצליח לפרסם את הממצאים רק בשוך מלחמת העולם השנייה. כמו עניינים נוספים בחייה, גם סיפור אהבתה של קראוזה-מרקה היה גדול מן החיים. סובול מספרת כי את בעלה פגשה קראוזה-מרקה בסורבון, שם כנראה הייתה מורתו, אולי לעברית. מרקה היה צעיר ממנה ובן למשפחת אצולה צרפתית ידועה, והחיבור בינו לבין החלוצה מפלשתינה היה רחוק מלהיות מובן מאליו.

מרקה, שנותר דמות רומנטית ואוהבת בסיפורי המשפחה, התגייר למענה. כאשתו של הבכור לבית האצולה מרקה זכתה קראוזה-מרקה לקבל לידיה גם את תכשיטי המשפחה; לאחר מותה ביקש מרקה מאחותה של קראוזה-מרקה, נועה, לשמור על תכשיטי משפחת מרקה בין בנות המשפחה ולהורישם לבתה שלה, כפי שאכן היה. "מאוחר יותר הוא ניתק את הקשר עם המשפחה", מספרת סובול. "הוא התחתן עם אלמנת אחיו ואימץ את ארבעת ילדיה". מצרפת הובאה גופתה לקבורה בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב, מקום מנוחתם האחרונה של אנשי רוח רבים. דן בר"ג, ארכיאולוג, הקדיש מספר רשימות לסיפור סיפורה הנשכח; למרות זאת, שמה של יהודית קראוזה-מרקה, מבין הנשים האקדמאיות הראשונות מבנות החלוצים, ראשונה בין שורה של ארכיאולוגיות שעבדו בארץ, וצברית שערכה מחקר פורץ-דרך בשנים שלפני קום המדינה, מוכר כיום רק למעטים.

המוזיאון שלא נפתח / בית הנכות לעתיקות היהודים - כתבתי ב- ynet

קישור ישיר לכתבה ב- ynet

תערוכה חדשה ואינטימית מספרת את סיפורו הלא מוכר של מוזיאון שמעולם לא זכה להיפתח לציבור הרחב, מוזיאון "בית הנכות לעתיקות היהודים", וזאת לרגל חגיגות ה-70 שנה להיווסדו. את הרעיון הגתה אוצרת התערוכה, דפנה צורן, אוצרת בפועל של חדר האוספים במכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית. צורן, שביקשה לתעד את קורותיו של חדר האוספים שבמכון לארכיאולוגיה, גילתה, כדבריה, סיפור ישן הראוי "למחקר ארכיאולוגי בפני עצמו": סיפורו של "בית הנכות לעתיקות היהודים", מוזיאון ארכיאולוגי שפתיחתו נעצרה בעקבות מלחמת העצמאות. המוזיאון מעולם לא קם, אך אוספיו הפכו ברבות הימים לתשתיתו של חדר האוספים שבמכון לארכיאולוגיה. רבים מאוצרותיו מוצגים כיום לציבור, חלקם לראשונה, בתערוכה "ימים ראשונים", ביניהם ממצאים מבתי כנסת עתיקים, כתובות, מטבעות וחפצי פולחן מאתרים שונים בישראל כגון שומרון, בית אלפא, יריחו וחמת גדר, כמו גם ממצאים מרתקים מתרבויות מצרים, מסופוטמיה והעולם האגאי.


התערוכה מעלה מן האוב את המוזיאון שתולדותיו מאגדות בתוכן הרבה מציוני הדרך המשמעותיים בדרכה של האקדמיה בארץ-ישראל הצעירה: הניסיון לחקות מודל אירופאי, מחקר מוטה אג'נדה פוליטית, את התפתחותן של שושלות אצולה אקדמית מקומיות, והכל בצל מלחמות, בריחה והתחדשות. בין שדרת עמודים וסכך גפנים ניצבת כיום הכניסה ההיסטורית לבניין המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, מן המבנים היפים שבקמפוס הר הצופים. על הכניסה עדיין ניצב השלט "בית הנכות לעתיקות היהודים", שריד לייעודו הנשכח של הבניין. "בית הנכות" אינו אלא שם עברי ארכאי למלה הלועזית "מוזיאון", וכך נהוג היה לקרוא למוזיאונים מקומיים רבים באותה תקופה. בשנת 1938 מונה אליעזר ליפא סוקניק, מראשוני הארכיאולוגים בארץ, ממייסדי האנציקלופדיה המקראית, ראשון חוקרי המגילות הגנוזות ואביו של הרמטכ"ל והארכיאולוג הנודע, יגאל ידין, לעמוד בראשו של המוזיאון הצעיר, שאת הקמתו ציווה אחריו במותו נדבן בשם גדליהו משה בן צבי הירש קוטשר. תרומתו של קוטשר, לצד תרומות נוספות מיהדות דרום-אפריקה, הן שאפשרו את הקמת המבנה המפואר. בסיועו של הארכיאולוג נחמן אביגד ובתמיכתו של יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, הוביל סוקניק את עבודת התשתית להקמת המוזיאון בתחומי האוניברסיטה, מפעל ששיקף את השאיפות הלאומיות של היהודים בארץ בסוף שנות השלושים של המאה שעברה.


בטקס הפתיחה, בשנת ב- 1941, שטח סוקניק את חזונו: הוא ראה בבית הנכות "המוסד המרכזי להמחשת תולדות התרבות של עמנו וגורלו ההיסטורי", וצפה כי "כל שריד שהשאיר עמנו בנתיבות עולמו הן בארץ מכורתו, ארץ-ישראל, והן בארצות הגולה העתיקות, ימצא את מקלטו בבית הזה". נאומו של סוקניק הבהיר את גודל החזון שעמד לנגד עיניו: "ורואה אני בעתיד את מבקרי הבית הזה: הנה ינהרו הנער והנערה, שהקסם הנובע מהשרידים האלמים היהודיים יצודד את נפשם... מכאן ישאבו אף חוזי החזיונות, אמני העט, המכחול והעלילה בבואם להעלות ביצירתם את העבר היהודי".



צוות בית הנכות לעתיקות היהודים העומד בפתח הבניין. מימין לשמאל: זאב בן צבי, סטלה בן דור, אליעזר ליפא סוקניק, רות עמירן, נחמן אביגד, אפריל 1941 (עיבוד תמונה: גבי לרון) 

קריאת הנאום עשרות שנים לאחר מכן, אומרת צורן, היא שהמחישה לה את גודל הפספוס: למרות המאמצים הכבירים, המסע לבניית מוזיאון לארכיאולוגיה יהודית בלב האוניברסיטה העברית לא צלח. השם שנבחר למוזיאון, "בית הנכות לעתיקות היהודים", נשמע כמעט גלותי, אומרת צורן, שהרי ארץ-ישראל כלל לא נזכרת בו – מוקד המחקר המוצהר הוא לא המקום והתרבויות המקומיות, אלא היהודים לבדם. בנושא זה דנה גם יהודית ענבר במאמר אודות בית הנכות שפרסמה בכתב העת "אריאל" בשנת 1994. השם משקף היטב את האג'נדה התרבותית שעמדה מאחוריו: לאסוף חפצים ארכיאולוגיים יהודיים באשר הם. "עד ימי המנדט לא היו ארכיאולוגים יהודים", מבהירה צורן. מכיוון שבארץ לא הייתה תשתית ללימודי הארכיאולוגיה, את סוקניק עצמו, היא מסבירה, היו צריכים לשלוח לגרמניה כדי ללמוד את רזי המקצוע. אלא שמבחן המציאות גילה ששיוך אתני אינו בהכרח עניין פשוט במחקר ארכיאולוגי. "בפועל, קשה לדעת אם קנקנית כזו או אחרת היא אכן 'יהודית'", מסבירה צורן, ועד מהרה התברר שאין מנוס מלהתייחס לתרבויות השכנות במזרח הקדום. על רקע זה רכש סוקניק אוספים ובהם כלים ממסופוטמיה, ממצרים העתיקה ומן העולם האגאי. גם מקומן של התקופות המוסלמיות לא נפקד מן האוסף, אם כי סוקניק לא הקדיש להן תשומת לב מחקרית, מספרת צורן, ועם הזמן נוספו גם ממצאים פרהיסטוריים שקיבץ ראשון הפרהיסטוריונים הישראליים, משה שטקליס, חלקם גם הם מוצגים בתערוכה. בנוסף, בית הנכות השקיע ממון רב ברכישת העתקים של ממצאי מפתח מן המזרח הקדום שאי אפשר היה לקנותם, כמו כתובת מישע המוצגת כיום במוזיאון הלובר, או תבליטי לכיש המוצגים במוזיאון הבריטי, אשר גם הם מופיעים כעת בתערוכה.


אוסף בית הנכות לעתיקות היהודים נועד לתת ייצוג ראוי לכל הממצאים הארכיאולוגיים שהותירו אחריהם יהודים, ולשמש כמרכז תרבותי לקהל הרחב ולקהל החוקרים כאחד, ובו גם ספריה פעילה. כמו כן, בית הנכות פרסם כתב עת מקצועי בשם "קדם", אותו ממשיך לפרסם המכון לארכיאולוגיה גם היום. "המטרה הייתה לאפשר לתלמידים תנאי לימוד כמו באירופה הנאורה. אתה יושב כאן ומוקף בספרים ובממצאים, ומרגיש בטבורו של העולם האקדמי", מספרת צורן. כראש מוזיאון המנסה לספר את סיפורם של היהודים, סוקניק גם החל ברכישתן של המגילות הגנוזות. היה זה סדר היום האידיאולוגי של בית הנכות שהוביל לדחייתו על הסף של מה שהפך, ברבות הימים, לאחד מן הסמלים המובהקים של האמנות הישראלית: הפסל "נמרוד" שיצר הפסל יצחק דנצינגר. הפסל, שהתפתח לאחד מן הסמלים המזוהים ביותר עם התנועה הכנענית, אותה תנועה שקראה לחזרה לשורשים הכנעניים, המקומיים, של תרבויות המזרח הקדום ולזניחת התרבות היהודית הגלותית, נולד במקור כמתווה לתבליט שעתיד היה להיות מוצג בכניסה לבית הנכות. המתווה לתבליט "נמרוד", כמו הפסל שנולד בעקבותיו, מציג את דמותו של גיבור המלחמה הנזכר במקרא כצייד חייתי, מיני ומתריס, התגלמותו של ה"כנעני" בעיני דנצינגר. לפי צורן, "זה לא התאים לרעיון של "עתיקות היהודים". על כך הרחיב בדבריו חוקר תולדות האמנות, ד"ר גדעון עפרת, בטקס פתיחת התערוכה. ההתנגשות האידיאולוגית המובהקת בין תפישת עולמו "היהודית" של סוקניק לבין זו "הכנענית" של דנצינגר היא שהובילה, כנראה, לדחיית ההצעה. על רקע חילוקי הדעות הבסיסיים הללו קשה להבין מדוע הוזמן דנצינגר ליצור תבליט עבור המוזיאון מלכתחילה; התשובה, כנראה, טמונה בהכרות קודמת בין המשפחות בירושלים הקטנה, משערת צורן. כמובן, דווקא המאפיינים שהובילו לדחייתו של התבליט על-ידי בית הנכות לעתיקות היהודים הם שהובילו לפרסומו מאוחר יותר.


לאחר שנות עבודה מאומצת נסתיימה הכנתם של אולם הכניסה למוזיאון ואולם המוקדש לחפירות העי, והם עמדו להפתח לקהל הרחב. אלא שהמוזיאון, כך מספרת צורן, מעולם לא זכה לקבל מבקרים. השנה הייתה 1948, ובעקבות מלחמת העצמאות אבדה הגישה הסדירה להר הצופים. המוזיאון ניטש וצוותו חזר לנקודת ההתחלה. עבודה של שנים ירדה לטמיון. 
כעבור 19 שנה, כאשר הגיע הזמן לשוב להר הצופים, אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כבר לא היה טעם לפתוח עוד מוזיאון, מסבירה צורן. מוזיאון רוקפלר, מוזיאון לארכיאולוגיה שהוקם על-ידי הבריטים בתקופת המנדט, עבר באותה תקופה לידיים ישראליות לאחר שנים ארוכות בשליטה ירדנית, ומוזיאון ישראל, שמימש הרבה מן התקוות שהיו למקימי "בית הנכות ליהודים" והרבה יותר מהן, הוקם ב- 1965. ירושלים המתחדשת הייתה רוויה במוזיאונים לארכיאולוגיה. כך קרה שאוספי המוזיאון הפכו לאוסף הלימודי של המכון לארכיאולוגיה, ולא למוזיאון פתוח לקהל הרחב. החזון שהוביל סוקניק לא זכה להתגשם; הבניין ההיסטורי שנועד לשמש את המוזיאון הוא כיום מקום מושבו של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית.


הקהל הרחב מוזמן לבקר בתערוכה "ימים ראשונים " בין הימים א'-ה', בין השעות 10:00-16:00, במכון לארכיאולוגיה, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

מפפירוס לאייפון - כתבתי ב- ynet

לקריאת הכתבה ישירות ב- YNET

נראה כי השנה, יותר מתמיד, שבוע הספר העברי מלווה בתחושה של "עולם הולך ונעלם". בקרוב, כך נדמה, ילדים כבר לא ידעו מה לעשות עם החפץ המלבני הדומם הזה, שמדפדפים בו בשקט מבלי לקבל מופע אורקולי בתמורה, ושום דבר טוב לא קורה לו אם מחברים אותו לחשמל. במלחמה מול האייפון והקוראים האלקטרוניים למיניהם, שיכולים לאכסן אלפי ספרים ולהציע חווית קריאה אינטראקטיבית ורבת-ריגושים, הספר הישן והטוב נותר הרחק מאחור. לבבות רבים נצבטים למחשבה שספר הנייר המודפס, המלווה אותנו מאז המציא גוטנברג את הדפוס המודרני, הולך והופך למוצג מוזיאוני, ורבים חוששים שעם השינוי בצורת הקריאה יאבד גם חלק ניכר מן הקסם שבחוויה. אך האם הנוסטלגיה שלנו אכן מוצדקת?  

   

האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שהספר עובר שינוי דרמטי: עלעול מהיר בין דפי ההיסטוריה מגלה כי הספר עבר תמורות אדירות במהלך השנים, ואופן הקריאה השתנה מן היסוד שוב ושוב.  רמזים לשינויים במושג "ספר" אנו מוצאים כבר בתנ"ך, שם נזכרים לא מעט ספרים במובן המוכר לנו, כמו למשל ספרי דברי הימים למלכי ישראל ויהודה, אך המלה "ספר" מציינת גם מכתב או תעודה כתובה. גם בתעודות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, כמו למשל תעודות לכיש מן המאה השישית לפנה"ס, נזכרת המלה "ספר" כדי לציין "אגרת".

חקר כתובות עתיקות מכונה "אפיגראפיה", או "פליאוגראפיה": זהו תחום מחקרי העוסק, בין השאר, בהתחקות אחר אופן התפתחותו של הכתב בעולם הקדום. נהוג לחשוב שהכתב התפתח במקביל במסופוטמיה ובמצרים העתיקה באלף הרביעי לפנה"ס. למרות שצורות הכתב הראשונות הללו דמו האחת לשנייה במובן מסוים, משום ששתיהן החלו את דרכן ככתב פיקטוגראפי (כתב שבו כל מלה או הברה מיוצגת בתמונה של ממש), ניכרו ביניהן גם הבדלים משמעותיים, הן בטכניקת הכתיבה והן במצע הכתיבה. ההבדלים הללו השפיעו עמוקות על יצירתן של תעודות שונות בתכלית בעולם המסופוטמי והמצרי, שהשפיעו, בתורן, על ביטויי האוריינות בארץ-ישראל הקדומה.

במסופוטמיה, לדוגמא, סימני הכתב לא נכתבו בדיו אלא הוטבעו באמצעות קנה בלוחות עשויים טין רך, חומר הגלם הזמין ביותר באזור זה. הכתב המסופוטמי מכונה "כתב יתדות", משום שעם הזמן התפתחו הדימויים התמונתיים המקוריים לכדי תווים המורכבים מקווים דמויי יתדות. הקריאה בתעודות בכתב יתדות מצריכה מיומנות כה גבוהה, עד כי כיום מועטים המומחים בעולם המסוגלים לקרוא ישירות מן התעודה, מבלי להעתיק את האותיות על נייר באופן קריא יותר. מיותר לציין שהספרים במסופוטמיה היו שבירים במיוחד.

במצרים, לעומת זאת, נשמרה צורת הכתב הפיקטוגראפית, ששימשה בעיקר לכתובות רשמיות שנחקקו באבן, במקביל לצורות כתב אחרות, מופשטות יותר, שבדרך כלל נכתבו בדיו על-גבי פפירוס. הפפירוס, אותו מצע כתיבה עשוי גומא או קני סוף, הנפוצים על גדות הנילוס, חולק לגליונות וגולגל למגילות. הפפירוס הוא המקור הקדום למלה האנגלית לנייר, "paper".

מי היו הכותבים והקוראים הקדומים? שתי מסורות הכתב הללו, המסופוטמית והמצרית, חייבו שנים ארוכות של הכשרה מפרכת, ורק מתי-מעט יכלו להקדיש את הזמן והמשאבים הדרושים לשליטה ברזי הכתיבה והקריאה. יש לזכור שהמקרא מתייחס לכתב המצרי כ"כתב חרטומים" – למרות שהיום הביטוי התגלגל לתיאור כתב בלתי-קריא, במקור הוא לא התייחס דווקא לסימני הכתב, אלא למשתמשים בו - החרטומים, כוהני מצרים. במזרח הקדום ילדים נשלחו למקדשים כדי ללמוד את מלאכת הכתיבה והקריאה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהכשרתם של הכוהנים. בהתאם, גם המלה "הירוגליפים" פירושה ביוונית "חריתות קדושות".

יושבי הארץ הקדומים השתמשו בשתי צורות הכתב הללו, המסופוטמית והמצרית, כמו גם בצורות כתב זרות נוספות, כדי לנהל תכתובות מנהליות, מסחריות ואחרות, בערי כנען ומחוצה לה, עד לבואה של המצאה ששינתה את תולדות האדם לעד: המצאת האלפבית, שנולדה, ככל הנראה, ממש כאן, באזורנו שלנו אי-שם באלף השני לפנה"ס. הנסיבות המדויקות של המצאת האלפבית שנויות במחלוקת, אך החוקרים מסכימים כי ההמצאה בישרה עידן חדש: לראשונה יכלו אנשים מן השורה ללמוד בקלות יחסית את הקריאה והכתיבה. במקום ללמוד מאות או אלפי סימנים שונים - סימן לכל מלה או הברה במלה (גה, גי, גו וכ"ו) - אפשר היה להסתפק בעשרות אותיות כדי להפוך ליודעי קרוא-כתוב. זו הייתה מהפכה דמוקרטית, לא פחות: לראייה, כיום לומד כל ילד ללמוד קרוא-וכתוב כבר בהגיעו לגיל שש; ספק אם אפשר היה לצפות מילדים לשנן בע"פ מאות ואלפי סימנים מסובכים בהגיעם לכתה א'.

אם כך, לא רק הכתב השתנה מאוד לאורך התקופות, אלא גם הקוראים. יש המאמינים כי רק במאה השמינית לפנה"ס, עם התפשטות הכתב האלפביתי, רווחה האוריינות בקרב פשוטי העם בארץ. ענת מנדל, אפיגראפית ודוקטורנטית במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, מספרת: "המקרא מדבר על מלכים ומלכות, נביאים, כהנים ולויים, שרים ופקידים של המנגנון הבירוקראטי השלטוני בתקופת הממלכות, ואנשי צבא – כולם מתוארים כקוראים וככותבים. אבל כבר קודם לכן, בשלב מוקדם באלף הראשון לפנה"ס, אנשים "פשוטים" כתבו את שמם על כלי קיבול כדי לסמן עליהם בעלות; כתובות-הקדשה ופולחן נחרתו על חפצים שהוגשו כמנחות במקדשים; מכתבים נכתבו על אוסטרקונים (שברי חרסים) ומגילות-פפירוס; יצירות ספרותיות, שלפני כן הועברו בע"פ, הועלו על הכתב". למרות זאת, היא מסבירה, סביר להניח שהיה בחברה הישראלית הקדומה אחוז גבוה של אנאלפביתים, וכאלה שידעו, אולי, לכתוב רק את שמם-שלהם, ולא יותר. מנדל מספרת על מקרים מעניינים במיוחד: "למשל, כתובות חקוקות בכניסה למערות-קבורה הִתרו בשודדי-קברים שלא יעיזו לשדוד את האוצרות שבקבר. קשה להאמין שהשודדים במאה השמינית לפנה"ס ידעו לקרוא את האזהרה, אבל אפשר לראות איך מי שקבע את הכתובת מעל לכניסה לקבר האמין שלכתב יש כוח להרחיק צרות ומבקרים לא רצויים".

מבחינה ארכיאולוגית, לכתיבה בלוחות טין במסורת המסופוטמית היה יתרון בולט: בניגוד לפפירוסים, העשויים מחומר אורגני מתכלה, לוחות הטין היו עמידים בהרבה לפגעי הזמן, ורבים מהם (או לפחות משבריהם) שרדו כממצא ארכיאולוגי, ואיתם – המידע שתעדו. לעומתם, נדיר מאוד למצוא מצעי כתיבה אורגניים, כמו הפפירוס והקלף (מצע עשוי עור בע"ח), בחפירות ארכיאולוגיות. רק דגימות ספורות נשתמרו בתנאי יובש קיצוניים, וביניהן בולטות מגילות קומראן. נראה כי כאן טמון גם ההסבר למיעוט הכתובות בעברית קדומה שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות – סביר שרוב התעודות (והספרים) נכתבו על-גבי פפירוס או קלף, ולכן לא שרדו; רמז לכך הוא ריבוי הבולות, טביעות חותם על-גבי גושי טין, שנמצאות בחפירות ארכיאולוגיות. הבולות חתמו מגילות מגולגלות, ורק הן לבדן נשתמרו עם השנים, גם כאשר הפפירוס נתכלה. בולה מסוימת שנמצאה בעיר דוד בירושלים, לדוגמא, מזכירה את שמו של גמריהו בן-שפן, סופר מלכותי הנזכר בשמו גם בתנ"ך עצמו (ירמיהו ל"ו), והיא מחזקת את התחושה שאמורות היו להימצא כתובות רבות יותר מתקופת המקרא. במקביל, נראה כי כבר באלף השני לפנה"ס היו נפוצים במזרח הקדום גם לוחות עץ מצופים שעווה שאפשר היה לחרות בה באמצעות מכשיר חד. כדרכם של חפצים אורגאניים, גם לוחות העץ, כמו ספרי הפפירוס, כמעט ולא נשתמרו בממצא הארכיאולוגי.

אלו הם, אם כן, חלק מציוני הדרך בתולדותיו של הספר הקדום. אם כי מגילות של קלף המשיכו להיות פופולאריות בתקופות יוון ורומא (וממשיכות להיות בשימוש עד היום, למשל בספרי תורה בבתי הכנסת), נראה כי כבר בזמנן של תרבויות אלו הומצא הספר הכרוך, שכלל מספר עמודים הכתובים בכתב יד. הספר הכרוך התפתח, ככל הנראה, מן הצורך לאגוד מספר לוחות עץ יחדיו. רק יותר מאלף שנה מאוחר יותר הומצא הדפוס, שאיפשר להוזיל את הספרים בצורה משמעותית והפך אותם לנפוצים בהרבה. לאור כל זה אפשר, אולי, לראות את המעבר הנוכחי לספרים דיגיטאליים כשינוי נוסף שמצטרף לשורת שינויים קודמים, כל אחד מהם מהפכני בדרכו. השינויים בהתפתחות צורות הכתב ובאופיים של הספרים השפיעו מאוד לא רק על קהל הקוראים, אלא גם על אופן הקריאה של תוכן הספרים: החומר הכתיב את החלוקה לפסקאות, לעמודות ולפרקים, והשפיע על האופן שבו הובן אותו הטקסט במדיות שונות. ייתכן כי תהליך דומה יתרחש גם עכשיו, כאשר תוכן מוכר יועבר למדיה חדשה.

כמה מן התרמיות שזעזעו את עולם הארכיאולוגיה - כתבתי ב- ynet

לקריאת הכתבה ישירות ב- ynet

לפעמים עובדים עלינו, ולא לרגל האחד באפריל. זה קורה לא מעט בתחום הארכיאולוגיה, שדה מחקרי שכל אחד היה שמח להטות לטובת האג'נדה הפרטית שלו – בין אם הוא מנסה לספק הוכחות ארכיאולוגיות למציאות התנכ"ית ובין אם לאמיתותה של האבולוציה.

ברחבי העולם זכורות מספר פרשיות של זיוף ממצאים ארכיאולוגיים. רבים מהם נשתרשו במחקר וקבעו במידה רבה את האופן שבו ראו חוקרים את ההיסטוריה לאורך פרק זמן בלתי מבוטל, עד שהתגלה דבר זיופם.

כך למשל, במשך שנים רבות האמינו פרהיסטוריונים כי שרידי האדם שנמצאו בתחילת המאה שעברה באתר פילטדאון שבססאקס, אנגליה, מהווים את החוליה החסרה בין האדם המודרני לבין ההומינידים הקדומים. השרידים הללו זכו לפרסום רב והשפיעו רבות על התפתחות הפרהיסטוריה, עד כדי כך שממצאים שלא תאמו ל"אדם מפילטדאון" הועמדו לעתים בספק.

רק בשנות החמישים נסתבר כי מדובר בזיוף המורכב מעצמות אדם מודרני ששולבו באלו של אורנגאוטן: העצמות נשברו באופנים מסוימים על-מנת להצניע מאפיינים מובהקים של השלד האנושי המודרני ועברו תהליכים כימיקאליים שיצרו אפקט "מיושן". גם הכלים שנמצאו לצד השרידים האנושיים התגלו כזיוף, שכן הסתבר שהם עובדו בכלי מתכת, מה שהיה בלתי אפשרי בתקופה כה קדומה.

גם בישראל לא חסרים סיפורים על תרמיות ארכיאולוגיות: שתיים מן השערוריות הגדולות ביותר בתחום זיוף העתיקות בישראל נקשרו בשמו של עודד גולן, שאף הועמד לדין לצד שותפיו על זיופן של מספר עתיקות, ומשפטו עומד להסתיים בימים אלה.

הראשונה מבין השערוריות קשורה לשבר אבן ועליו כתובת מונומנטאלית שצצה בשוק העתיקות בשנת 2001. הכתובת, המכונה "כתובת יהואש", היא כתובת עברית עתיקה המיוחסת לכאורה למלך יהואש, אחד ממלכי יהודה במאות ה-9 לפנה"ס וה-8 לפנה"ס, ומופיעה בה גרסא לסיפור "בדק הבית" בו מתואר גיוס ממון לחיזוק בית המקדש - סיפור המתועד במקרא בספר מלכים ב, י"ב, ה-י"ז.

"כתובת יהואש", שנתגלתה רק שנים ספורות לאחר גילוי כתובת "בית דוד" מתל דן – כתובת אותנטית מחפירה מתועדת המוכיחה כי שושלתו של דוד המלך נזכרה בישראל הקדומה גם כמאה שנה לאחר זמנה המשוער של מלכות דוד - התקבלה על-ידי רבים כעדות נוספת לאמת שבתיעוד המקראי, עד שוועדה מטעם רשות העתיקות קבעה כי היא איננה אותנטית.

שערורייה נוספת ומפורסמת יותר שנקשרה בשמו של גולן כללה גלוסקמה, או ארון קבורה להנחת עצמות המת, המכונה גלוסקמת "יעקב אחי ישו", לאור כתובת שלכאורה נמצאה עליה - "יעקב בר יוסף אחי דישוע".

סיפור הגלוסקמה יצר סערה של ממש בעולם הנוצרי: בסרט ובספר "קברו האבוד של ישו", שעליהם חתומים ג'ימס קמרון, במאי המוכר מסרטיו "הטיטאניק" ו"אוואטר", והקולנוען שמחה יעקבוביץ', יוצר ומנחה הסדרה "הארכיאולוג העירום", נטען כי מקורה של הגלוסקמה שנמצאה ברשותו של עודד גולן הוא לא פחות מאשר קבר משפחתו של ישו, שנמצא לכאורה בשכונת תלפיות מזרח, ירושלים.

במהרה התברר כי סיפור המעשה הוא תעלומה בלשית של ממש: הקבר המדובר הוא אכן קבר אמיתי, שנחפר בזמנו על-ידי עמוס קלונר, כיום פרופסור באוניברסיטת בר-אילן, ובקבר אכן נמצאו מספר גלוסקמות ועליהן שמות המזכירים את שמותיהם של ישו, משפחתו וחלק משליחיו כפי שהם מובאים בברית החדשה – "ישוע בר יוסף", "מריה", "יוסה", "מתי" ועוד.

אלא שלפני כשלושים שנה, במהלך העברת הממצאים מן הקבר למחסני רשות העתיקות, נעלמה אחת מן הגלוסקמות, ועליה כתובת לא ידועה. במשך עשרות שנים לא נודע דבר מקום המצאה, והנה, בשנת 2002 טען עודד גולן, אספן וסוחר עתיקות מוכר, כי הגלוסקמה האבודה נמצאת בידיו, ויתרה מזו - כי על הגלוסקמה חרותה הכתובת "יעקב בר יוסף אחי דישוע", המציגה שני קשרים משפחתיים לישו הנוצרי, שלפי הברית החדשה היה בנו של יוסף ואחי יעקב.

לטענתו, הכתובת סיפקה הוכחה ניצחת לכך שהקבר שנמצא בזמנו בירושלים אכן היה קבר משפחתו של ישו, להתרגשותם הגדולה של מאמיני העולם הנוצרי. לדברי ארכיאולוגים רבים, ביניהם החופר עצמו, השמות על הגלוסקמות הם לא יותר מאוסף מקרי של שמות הנפוצים לאותה תקופה, אך בעיני מאמינים רבים ברחבי העולם ריכוז השמות, כולם מוכרים כל כך מן הברית החדשה, הוא הרבה מעבר לצירוף מקרים סביר.

לטענת המשטרה ורשות העתיקות מדובר היה בזיוף, או לפחות בזיוף חלקי, שכן נראה כי ארון הקבורה עצמו הוא מקורי, כמו גם חלק מן הכתובת, והזיוף מתבטא רק בשתי מלים שנוספו לה, שבתרגום לעברית מודרנית קריאתן היא "אחי ישו".

אם כי ישנם חוקרים התומכים במקוריותן של "כתובת יהואש" וארון של אחיו של ישו, לטענתה של ועדה מטעם רשות העתיקות אשר בחנה את צורת הכתב ואת הרכבם החומרי של הממצאים, הן כתובת יהואש והן הגלוסקמה, הגם אם עשויות ביסודן להתבסס על ממצאים עתיקים, כמו לוח אבן או ארון קבורה מקורי, עברו לאחרונה "טיפול" שהשפיע במכוון על הכתוב בהן ומכאן שהאותנטיות שלהם מוטלת כולה בספק.

כיום, כתשע שנים לאחר המהומה התקשורתית שנוצרה, עומד משפטם של עודד גולן ושותפיו בפני הכרעה. החודש כתב על הנושא גדעון אבני, מנהל תחום חפירות וסקר ברשות העתיקות, בהזכירו כי הצורך הדתי במציאת אישוש ארכיאולוגי לעיקרי האמונה הוא שמבטיח כי חפצים דומים, אותנטיים יותר או פחות, ימשיכו לצוץ בשווקי העתיקות ברחבי העולם.

זיוף העתיקות בעידן זה של בדיקות מעבדה מיקרוסקופיות ושיטות תיארוך מתקדמות דורש הרבה מעבר לערבוב עצמות וצביעתן או לחריתה על אבן אקראית – הוא מחייב לא רק ידע מקצועי והכרות מעמיקה עם צורתם של ממצאים עתיקים ואופני הכתיבה, אוצר המלים והדקדוק של כתובות קדומות, אלא גם הבנה בהליכים הכימיקאלים העוברים על ממצאים לאורך השנים, ובעיקר באופני היווצרותה של פטינה, אותו מעטה חומר מינראלי המצטבר על חפצים ברבות הזמן ומביא לשינוי בצבע ובטקסטורה של פני החומר.

השינויים בפטינה הם שעשויים להסגיר את זמן ההטמנה של החפץ באופן אמין, וזאת בניגוד להשוואתו לכתובות ולממצאים מוכרים מחפירות מתועדות, שתמיד ישקפו רק את גוף הממצאים המוכר לחוקרים עד היום, ולכן לא יוכלו לבטל את החשש כי החפץ המדובר הוא אכן מקורי, אך טרם נמצאו לו מקבילות מתועדות.

זיוף העתיקות בישראל הוא כמובן בלתי חוקי בעליל, אך הוא ללא ספק מסתייע בכמה פרצות בחוק העתיקות הישראלי. בחוק נקבע כי כל ממצא שנוצר על-ידי בני-אדם עד 1700 לספירה (או ממצאים חדשים יותר שהוכרזו על-ידי המדינה כעתיקות) יחשבו לממצא ארכיאולוגי.

למרות שלפי החוק הישראלי אסור לחפור באתר ארכיאולוגי ללא רישיון מטעם רשות העתיקות, ולמרות שכל ממצא העולה בחפירה שייך מבחינה חוקית למדינת ישראל ולה בלבד, המדינה בכל זאת מחלקת רישיונות לגורמים פרטיים העוסקים במכירת עתיקות, רובן ככולן ממוצא בלתי ידוע, ובכך למעשה מעניקה חסות לשוד עתיקות ואף מעודדת את זיופן.

בשנת 2002 נוסף תיקון לחוק המגביל את רכישתן של עתיקות מן השטחים, לאור החשש כי מקורן בחפירות שוד. בכל זאת, רשות העתיקות עדיין נאלצת להתמודד עם זרם מתמיד של עתיקות ממוצא לא ידוע הנמכרות בשוק הפרטי.