חתולו של הרב

ביום כיפור ראינו סרט אנימציה מעניין, חתולו של הרב, המבוסס על רומנים גראפיים בצרפתית מאת ג'ונתן ספאר. הוא מציג בצורה מקסימה שאלות על אמונה ועל יהדות מזרחית מול אשכנזית, ומצליח לנטרל ברוב חן את השאלה הנפיצה מיהו יהודי (חתולו של הרב דורש שיערכו לו בר מצווה כדי שיוכל לקדם את סיכוייו עם בתו של הרב). בשיאו של הסרט יוצאת חבורה משונה למסע פרוע לירושלים הנצחית שממשיכה להתקיים מימי התנ"ך ועד היום, ללא הפרעה, דווקא באתיופיה.

אני תמיד מתעניינת מאוד לראות איך סרטים עכשווים בוחרים לדמות את העבר המקראי מבחינה חזותית. זאת פסאודו-היסטוריה שמצליחה לחשוף הרבה מההנחות המובלעות שלנו לגבי העבר. הסרט הזה מלא הומור ופנטזיה ואין בו כמובן שום יומרה לייצוג היסטורי, ובכל זאת אפשר לשים לב שירושלים הנצחית היא בעצם הכותל ובית הכנסת הפוגשים את ערי הזהב הנסתרות, שסמליה הם האריה ומגן הדוד, ושהיא מאוכלסת ביהודים דמיוניים, במידות נפיליות, שחורים כנגד אבני הזהב. אני מנסה למקם את הרקע האדריכלי ולא ממש מצליחה לזהות את מקורות ההשראה - אולי זיגורטים מסופוטמיים? מצודות בתבליטים אשוריים? מה שכן, מסתבר שיש בירושלים הנצחית גם פילים ורודים, וזה דווקא חשוב לדוקטורט שלי על שנהבים עתיקים.    

חזרה לקריאה אחרי המלחמה

במלחמה בקיץ האחרון היה קשה מאוד לקרוא. ולכתוב. הדברים איבדו מובן. ואז היא דעכה, סתם זחלה חזרה לתהום שממנה בקעה, ועכשיו כולם מתנהגים כאילו הכל כרגיל. גם אני אכתוב כאן כרגיל. 

הספר הראשון שהצלחתי לסיים אחרי המלחמה היה "יום הרפאים" של דוד שחר (1986). הכתיבה נהדרת, וכל זמן הקריאה חשבתי שהספר הזה הוא פשוט מקור הצלה ונחמה גדולה בימים הקשים האלה. זה היה בדיוק הזמן הנכון למסע קסום בירושלים המנדטורית. כאילו נקראתי ללוות איזו רוח דמיונית, איזו ציפור שמובילה אותי ברצף אסוציאציות וזכרונות בחדרי החדרים של טיפוסים חיים כל כך, נלעגים ואמיתיים מאוד. הציפור חגה והתכנסה סביב דמותה של לאה הימלזך, והספר הפך לדיוקן אכזרי אך מלא-הומור של מבקרת התרבות המרעילה את חיי כל הסובבים אותה. היא בעצם רק אחת משורה של מכובדים ששחר בז להם בספר, כולם רודפי כבוד וכח וחסרי עניין באנשים סביבם, אבל לאה הימלזך היא באמת הבזויה מכל. עד כדי כך שככל שנקפו הדפים קשה היה שלא לחשוד שיש אפילו איזה קו מיזנטרופי באופן תיאורה: האינטלקטואליזם דה לה-שמאטע שלה הוצג כאנטי-אימהי; הפמיניזם והדרישה לשיוויון זכויות הוצגו כמסרסי-זוגיות; והמיניות שלה, האותנטית כל כך, כלא יותר מפתיינות נלעגת שכמו מכריחה את גברים המסכנים שנקלעו לדרכה להביט בה, ממש בניגוד לצו שיפוטם הטוב. ובכל זאת, חשבתי, זה עדיין דיוקן אמין ומלא אבחנות. באמת, הרי ישנם גם אנשים כאלה בעולם. עדיין היה לי נחמד מאוד בירושלים המנדטורית.

בירושלים המנדטורית של שחר לא היו רק אינטלקטואלים בזויים, אלא גם ערבים. אלה היו הנהגים של בעלי-השררה הבריטים או היהודים, המוכרים בשוק והאיכרים. לאה הימלזך רואה בהם כעמך סמלי ומנסה לחנך אותם למהפכנות קומוניסטית ומודרנית, והם, בדרך כלל, משיבים לה בסלחנות ובכבוד שאינו מגיע לה ומקפידים לדבוק בתפישות הזוגיות המיושנות שלהם ובדת המיותרת שלהם. בניגוד לדיוקנאות המורכבים של הגיבורים הראשיים שלו, שחר מצייר ערבים במין ריפרוף חיובי אך לא מחייב, מין אוריינטליזם רך. רק איזה דוק של אלימות אורב בו, ואפילו הוא מתקבל כחלק מן הקסם. כך יצא שבכל מהלך הקריאה המשכתי לחשוב שזה ספר מרגיע מאוד. הקצב המערסל שלו מרחיק מתחים: יש בו רק אנקדוטה קטנה שמובילה לאנקדוטה קטנה אחרת, וכל כולו מבט פנורמי ארוך, משתהה, על רקמת חיים עמוסה בפרטים. הכתיבה באמת נפלאה. אמרתי לעצמי: הנה, תמיד היו טיפוסים, והם תמיד היו אותו הדבר, אותו סחי אנושי אהוב, וההווה תמיד היה בלתי-נגיש ובלתי-מובן למשתתפים עצמם, ממש כמו היום. ירושלים המנדטורית אינה שונה בהרבה מירושלים של שנת 2014. אז היה קשה פי כמה, אבל עובדה: כולנו עדיין כאן, וכולנו עדיין בני אדם, נכון? 

אלא שלא כך הוא. יש אמנם מסר רלוונטי להפליא בקריאה ב"יום הרפאים" בקיץ 2014, אבל הוא רחוק מלהיות מסר מערסל או מתקתק. שרשרת הזכרונות המהורהרים מגיעה אל סופה בחורשת שנלר, במה שנדמית כסצנה רומנטית חביבה, או מקסימום כקומדיה של טעויות מהזן הבלתי-מזיק. לאה הימלזך - היא, שלנצח מתבזה, שנכשלת בצורה כה עקבית להבין את האנשים שמולה, שנואשת ללהק את עצמה בסצנות מפוארות שיעניקו לה חותמת של אישור - מתגלגלת למה שנדמה לה כגילוי אהבה מפתיע מפי דאוד, הנהג הערבי. לקוראים ברור שאין כאן שום אהבה, אלא רק סקס חסר לב עם גבר שבז לה ו(במחילה!) - פשוט מזיין אותה בתחת, ואפילו את זה עושה בחוסר חשק. טוב, חשבתי, זה נורא וולגרי, אבל אולי הוולגריות הזו הולמת את המעמד במדויק? אין מה להתחסד, הרי הימלזך היא טיפוס אנוכי, באמת אשה זוועתית, והמפגש הזה ממחיש בצורה נלעגת את העיוורון שלה לזולת.

קאט חד: המפגש המתנשם הופך להמון ערבי תאב דם הפושט על יהודי ירושלים. ואין אפילו זיק של הפתעה באופן שבו מתאר שחר את היהודים - אותן בריות משונות שכבר למדנו לאהוב - מתכנסים בבתיהם ומבריחים את הדלתות. דאוד, הנהג, נמצא בין הפורעים. לראשונה הוא לבוש בלבוש ערבי מסורתי, ולא בלבוש האירופי הקבוע שלו. הנה, כאן מתגלה האמת. ואין רמז ללאה הימלזך.

אז זה מה שנותר לנו, אם כן. שחר מסרב לנפק ספר זכרונות שמתרפק על נוסטלגיה נשכנית. הוא רוצה שבסיום הקריאה נזכור שזה ספר על שמאלנית (ויש לומר, סמולנית) הזויה, שנדבקת לססמאות ואינה מסוגלת להסתכל נכוחה בבני האדם שמולה ולקלוט את המציאות העוינת והמורכבת שבה היא חיה. עונשה ההולם הוא שהערבים יזיינו אותה בתחת ואז יפשטו בחמת רצח על תושבי עירה. ואני מסרבת לקבל את הפרדיגמה של שחר. חייבת להיות בחירה שתרומם אותנו, את כולנו, מעל למשוואות האפלות האלה, שתשבור את לולאת האלימות חסרת-הפשר הזאת שקושרת בין ירושלים המנדטורית למלחמת 2014. 

יום הרפאים / דוד שחר

לקורא ולמסתכל: מקורות חזותיים לאמנות עתיקה ולארכיאולוגיה של ארץ-ישראל

שוחרי הארכיאולוגיה והאמנות העתיקה של ארץ-ישראל ימצאו עניין רב בשני מאגרי אינטרנט ישראליים המרכזים צילומים ומידע ראשוני על ממצאים רבים מחפירות ארכיאולוגיות שהתקיימו בארץ-ישראל. אלו לא מאגרים על אתרים ארכיאולוגיים, ובדרך-כלל אין בהם תכניות או מפות; תחת זאת, יש בהם את הדבר האהוב עליי: חפצים עתיקים. על אף שהמאגרים האלה כבר קיימים כמה וכמה שנים, נדמה שהם לא מוכרים מספיק בקרב הציבור הרחב, וחבל. אז הנה, גם אני תורמת את חלקי ומבקשת לפרסם אותם על הבמה הקטנה של הבלוג. המאגרים זמינים לשימושם של תלמידים, סטודנטים, מורים, מדריכי טיולים, חוקרים וסתם משוטטים.  

מוזיאון ישראל פרסם לפני כמה שנים מאגר אלקטרוני שאני מאוד אוהבת (ואפילו עבדתי לא מעט במחלקה שעמלה על פרסומו): דמיין או Imagine, שבו אפשר לראות תמונות טובות של הרבה מהממצאים היפים במוזיאון, והוא גם ממשיך להתעדכן ככל שהזמן עובר. מומלץ לחפש לפי "מחלקות" כדי לקבל סקירה מעניינת של ממצאי המפתח של כל מחלקה. היתרון הגדול באתר של מוזיאון ישראל הוא התחושה שנבחרו כאן הפריטים "המיוחדים", אותם ממצאים שזכו ברבות השנים למעמד איקוני במחקר הארכיאולוגי, ממצאים שמצליחים לייצג היבט מובהק של תרבות או של תקופה, ובכלל - כאלו המספרים סיפור. זו, כמובן, המשימה האוצרותית העומדת בפני כל מוזיאון: לבחור את החפצים שיש בהם עניין לציבור, ולהסביר לציבור מדוע הם מעניינים. המוזיאון מצרף לכל ממצא גם את "התווית" שלו, אותה הגדרה תמציתית שמלווה את הממצא בתצוגה עצמה. מהבחינה הזו, המאגר של המוזיאון נותן שירות חשוב מאוד למתעניינים בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, משום שאפשר ממש לקרוא בו סיפור חזותי שמתפתח לאורך התקופות. לכל ממצא יש גם הפניה ביבליוגרפית לפרסומי המוזיאון הקשורים אליו.   

רשות העתיקות גם היא מעדכנת לאורך הזמן מאגר אלקטרוני מקיף ומרשים תחת "אוצרות המדינה", וגם לו יש גרסא דוברת אנגלית (כאן). הצילומים במאגר הזה הם ברובם הגדול חדשים לגמרי ולכן יוצאי-דופן באיכותם. אפשר גם לרכוש אותם. המאגר הזה מחולק לפי תקופות, ובתוכן מחולק לפי תת-קטגוריות פונקציונאליות. יש בו עמודה שמוקדשת לממצאים שנתגלו תחת המנדט הבריטי ושמורים כיום במוזיאון רוקפלר, אשר להם מעמד משפטי מיוחד מבחינת מדינת ישראל. היתרון של המאגר של רשות העתיקות הוא, ללא ספק, רוחב היריעה שלו. רשות העתיקות היא האוצרת של כל הממצאים שנחפרו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל מאז קום המדינה (וכאמור, גם, בחפירות בזמן המנדט, תחת מגבלות משפטיות), ולכן היא מציעה למשתמשי המאגר סקירה אנציקלופדית של ממצאים מרחבי התקופות והתרבויות שנחפרו בארץ, לצד הפניות ביבליוגרפיות ראשוניות למידע החשוב ביותר מבחינה מחקרית: היכן הממצא פורסם בדו"חות ארכיאולוגיים (רק חבל שלפי ניסיוני, לפעמים ההפניות טיפה משובשות. נקווה שהעניין יתוקן!). עוד יתרון: אפשר למצוא במאגר של רשות העתיקות גם ממצאים מחפירות הצלה חדשות לגמרי.  

והערה קטנה לסיום: אחרי שמתחילים להתעמק במאגרים הללו, מתחילים להבין שיש ביניהם לא מעט כפילויות. הסיבה נעוצה במערכת היחסים המיוחדת שבין המוזיאון לבין רשות העתיקות. למעשה, רשות העתיקות משאילה למוזיאון ישראל ממצאים ארכיאולוגיים רבים בהשאלות ארוכות-טווח, ולכן לא מעט מן הממצאים שהמוזיאון בחר להציג על-שום חשיבותם לציבור, ואשר נכללים גם במאגר החזותי שלו, שייכים לרשות העתיקות. אפשר להצליב בין ממצאים המופיעים בשני המאגרים לפי מספר רשות העתיקות (מספר ר"ע המופיע לצד כל צילום במאגר מוזיאון ישראל). 

רמז מוצפן באלבום בולים מאוסטריה

כשהייתי באוסטריה היו לי הרבה הזדמנויות לשוטט בכל מיני חנויות מיוחדות ושווקי פשפשים. ההיסטוריה באוסטריה איכשהו מתומחרת זול יותר, ואפשר לקנות בה אוצרות משומשים בכלום כסף. מסגרות מפוארות לתמונות. אוספי תיקים ונעליים שהותירו קשישות. תיבות תפירה עתיקות עם כל הפיצ'יפקעס של המנוחה עוד בתוכן. בשוק פשפשים ראינו, אני ויעל, חברה ישראלית, איך מוכרים גלויות ישנות עם תמונתו של היטלר בשני יורו הגלויה. נדהמתי. ביקשתי רשות לצלם, והמוכרים אישרו בחוסר עניין גמור. יש קשר בין הדברים הללו: בין העובדה שהתאפשר לקשישים האוסטריים, אותם בעלי אוספים שנפטרו, ללקט פריט אל פריט עד שהצטבר לכדי אוסף עצום, בין העובדה שאוספיהם של הסבים שלי תמיד חסרים ושאוצרותיהם לנצח אבודים, ובין אותן גלויות של היטלר. והן מוצעות למכירה בגלוי, ללא התנצלות. זה אפילו לא חוקי למכור חפצים נאציים באוסטריה. יש לממורביליה נאצית שוק אדיר, כמובן, גם בקרב חובבי היסטוריה שלא מזדהים עם עמדות נאציות; ובכל זאת. יעל עוד רצתה לקוות שליד הגלויות נמכר גביע קידוש, אבל לא. זה היה סתם גביע כסף ישן. 

 

משהו מן הרוח הזו המשיך ללוות אותי באוסטריה אחר כך. בחנות בולים במרכז העיר גראץ חיטטתי בערימה של אלבומים ישנים שהוצעו למכירה בזיל-הזול אחרי שהופשטו מכל הבולים שבעלי החנות ייחסו להם ערך. אלו אוספים שונים מאוד מאוספי הבולים בישראל, שכה רבים מהם הם "אוספי בר-מצווה". העולם, כפי שהוקפא בהם, הוא אחר מן העולם שהוקפא באוספים שיש לנו. אצלנו, לאוספי הבר-מצווה יש תאריכי התחלה מוגדרים, המדינות האפשריות בהן - מוגדרות גם הן; וגם טווחי הפעילות שבהם מוגדרים יחסית, עד לדעיכת העניין של הילד שהתבגר. אפילו אם האוספים שלנו מתחילים הרבה אחרי 1948, תמיד יש בהם את אותם בולים נדירים של "דאר עברי" שהילד השיג בעמל רב, ואת ההבלחות המרגשות של אפריקה ושל המזרח הרחוק - תמיד כבולים בודדים, בני-זמנו של האוסף, ולעולם לא כירושות. האוסף מתעד במדויק את טווח השנים של תכתובת האם עם הדודה מאמריקה, על תועפות בוליה הכפולים והשלמת הסדרות העמלנית שבה, ואת קיבוץ הנדבות מן השכנים, שתרמו באופן שיוויוני בולים מצרפת ומהונגריה לכל ילדי השכונה. האוספים שלנו כמו נולדו מן הריק. העולם שבהם קטן וצעיר, והאופק שלהם צר להכאיב. ברור שכמעט ואין בהם בולים ערביים, למשל. אני בוודאי עושה עוול, ובוודאי ישנם אוספים ישראליים שמספרים סיפור חיים אחר. ובכל זאת נדמה לי שיש איזה נראטיב קבוע שאוספי הבולים המקומיים שלנו מדקלמים שוב ושוב. אבל שלדי האוספים שנותרו בערימת האלבומים בחנות האוסטרית היו שונים. די היה בעתיקותם, שתומחרה בזול מעליב, כדי להבהיר עד כמה הם שונים. היה בהם ייצוג מדוד, חסכוני, למדינות ברחבי העולם - עדות לאספנות שיטתית והישגית, מקצוענית ממש, ולא לתכתובות אישיות עם איזה אדם קרוב. וכך נותרו באלבומים שבערימה, ללא דורש, בולים בני למעלה ממאה שנים ממדינות שכבר אינן קיימות מזה שנים רבות - כל מיני ממלכות לרגע וישויות אבודות באותיות קיריליות. כולן לוקטו כאקזוטיקה שיש לשמרה וקוטלגו על-ידי האספנים המתים באופן מסודר, עם הגיון פנימי עקבי. הבולים שנותרו בהם עכשיו, אלו שלא נמצאו ראויים לסחר בולים רציני בעיני בעלי החנות באוסטריה, לבטח היו זוכים להערכתם של ילדי בר המצווה הישראליים, המבודדים ונטולי השורשים, אי שם בשנות השישים והשבעים.  

זה היה הלך הרוח שלי שעה שחיטטתי שם. והנה, בתוך אחד מן האלבומים הישנים שהופשטו מכל יקרי-הערך שבהם ונזרקו בערימה ב- 10 יורו ליחידה, מצאתי מסר שכמו הוצפן במיוחד בשבילי. 

בעלי האלבום המסוים הזה הקצה דף קמצני, כאילו ללא הענקת תשומת לב מיוחדת, לבולי צלב קרס; אבל תחתם הוא בחר למקם בולים מישראל. זה ריגש אותי מאוד.  

בצל סיפורים נשגבים

ספרה של נורית זרחי, "בצל גבירתנו", הוא ספר מרגש, ממש נפלא לפרקים. לפרקים הוא דווקא קטן וחלש, למרבה הצער. אולי הסיפורים הגדולים שבתוכו אמורים לתת מעוצמתם לסיפורים המסכנים יותר, אבל זה לא תמיד מצליח. אולי העומס המוטל על הסיפורים החזקים גדול מדי בהתחשב במערך הכולל של הספר. בסך הכל, אין כאן אלא קובץ צנום בן תשעה סיפורים, חלקם קצרים מאוד, וכולם מרווחים מאוד וגדולי-פונט; הם מסתיימים ממש במחצית הספר עם אחרית דבר מאת ד"ר שי צור, שאורכה כאורך הסיפורים עצמם.

היה לי, אם כן, הירהור כפירה. תהיתי אם אולי מוטב היה לפרסם את הסיפורים העיקריים, הנשגבים באמת, בספרון נפרד, שהיה מצדיק את עצמו ללא התנצלויות. כך, אפשר היה לאחד את כל סיפורי ההתחלה - "יחסים מסוכנים", "עוץ", "המזוודה", "בצל גבירתנו", "לא בדיוק לדעת", ואולי גם "הפסנתר" - שהם כולם ממילא מקשה אחת, חוט מחשבה אחד שנמתח, ולוותר על כל הסיפורים שחוסים בצלם. אני בוודאי הייתי שמחה מאוד לקרוא ספרון כזה. 

הסיפורים הגדולים בקובץ הם בעיקר אלו המציגים עצמם כאוטוביוגרפיים. החלשים הם בעיקר אלו המטאפוריים יותר, המרומזים, המינוריים. בתוך החזקים מספרת הדוברת בקול ברור על ילדותה ועל התבגרותה בארץ-ישראל, על עצמה והתהוותה. "כי בנוסף לפרח הציונות שפרח על הקיר הסדוק והמצוחצח, הכסיף בביתנו גם עץ הליבנה, שענפיו זימזמו ברוסית מלים אחדות שגבירתנו קלטה באווירן של אותן יבשות אותן חצתה בדרכה לכאן" ("יחסים מסוכנים", עמ' 14). פעולת הזיכרון בסיפורים הללו נוכחת ומורגשת, ובמיוחד אקט הבחירה בזכרונות מסוימים והפניית האצבע של זרחי לרבדים שנצברו בהם. תשומת לב גדולה מוקדשת ליחסי הכח בתוך הבית, המועברים בצורה משכנעת מאוד, עם שלל אמצעים להמחשת הריחוק המשפחתי. "אולי התלתל הזה, אומרת גבירתנו מכסא הגלגלים ומושכת בשערי. מאז ומתמיד, כך נדמה לי, קישרה את התלתלים שלי לכאוס, למין בוטות המופנית כלפיה" ("בצל גבירתנו", עמ' 38). ב"עוץ" לקח לי זמן להבין שרומשקה הוא למעשה אביה החורג של המספרת, ודי בגילוי המאוחר הזה כדי להבהיר עד כמה היטיב הסיפור להעביר את תחושותיה כלפיו. לעומת זאת, בסיפורים החלשים הזיכרון גם הוא חלש ומעודן, מסונן אפילו. רק מעט מן האירועים והתחושות חודר אל הקורא מבעד לאיזה ערפל. בגלל הקשרם של הסיפורים עולה החשד שזהו בעצם זיכרון גולמי, כזה שהעלאתו על הכתב היא בעיקר תרפויטית, ולא בהכרח הבנייה ספרותית. ואכן, כמעט ולא קיימת בהם אותה מסגרת המאפשרת לקורא הזדהות או הבנה. העירפול הזה עשוי להיות נכון והולם לתחושתה של זרחי, נאמן לאוירה הנחוצה לסיפור, אבל הוא אינו נדיב כלפי הקורא. הוא מדלל את הקריאה ומחליש אותה. 

הצרה עם הצעת העריכה הדרמטית שלי, להשאר רק עם סיפורי הליבה האלה, היא שהקורא היה מאבד חלק ממשפטי הזהב של זרחי. וזה אכן אובדן של ממש, כי בין כל הסיפורים, גם החלשים, משובצים משפטים יפים כל כך, משפטי פרוזה-שירה של יופי אדיר. רבים מהם נוגעים לעמדתה של זרחי כלפי פעולת הכתיבה שלה עצמה, בעבר או בהווה. למשל: 

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. 

לא, המלים רצות בשטף

עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר

זה הזיוף שבכתיבה" ("בצל גבירתנו", עמ' 43).

"העולם קיבל בחזרה את פעימת העומק שלו" ("בצל גבירתנו", עמ' 62).

"באמת, מי זקוק למה שחש מישהו אחר... - אבל... יש אנשים...

היא מקווה שעד סוף המשפט האנשים הללו יתעוררו לחיים" ("פסטיבל", עמ' 65). 

"האם אני מדברת על המאבק המתמיד בין התשוקה להתבטא לבין הפחד לבלוט"? ("הפסנתר", עמ' 85).

נורית זרחי / בצל גבירתנו

כמו שיודעים, ככה אני יודעת; מתן חרמוני / ארבע ארצות

אני מכירה את רחוב ארבע ארצות בתל אביב של היום, ונדמה לי שאני מבינה איך יכול להתחבא בו דבר כזה. מן ספר כזה, עם תדר כזה, תזזיתי ומיואש, ודיבור בקצב חולני, רפטטיבי, מצד אחד סלחני ונדיב כלפי חולשות הדובר והסובבים אותו, ומצד שני שש לעלוב בעצמו ובזולת כל מיני עלבונות ציוריים. זאת השפה העסיסית ששם חרמוני בפי הגיבור, יהושע רדלר, ולי נדמה שממש כך אמורה הייתה להשמע העברית לו הייתה יידיש. איך אני יודעת? כמו שיודעים, ככה אני יודעת. זה, אגב, משפט שחוזר על עצמו הרבה מאוד בספר. ספק אמרה ביידיש מעוברתת, ספק לופ פנימי של רדלר. יש לא מעט אמרות כאלה, והן רק הופכות ליותר ויותר משכנעות ונגישות ככל שהקריאה נמשכת. כי רדלר חוזר על כל דבר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם גובר החשש של הקוראת לשפיותו, ואז כבר חייבים להמשיך ולקרוא. ובאמת, למה שישאר שפוי, בתל אביב הבוגדנית הזאת של שנות האלפיים? כתבי יד אובדים בה בדואר והמיילים נכתבים בה במשורה ואין לבטוח בהם. 

זה ספר מצוין, באמת. הוא מצליח לשמור על קלילות המעשייה היידישסטית, המתבדחת על חשבון איזו אומללות יהודית גנרית, ולצד זאת, יש בו גם כיסים עמוקים של סאבטקסט, פזילות גבוה למעלה וביקורת מכאיבה על תל אביב של מטה. ולצד כל זה, חרמוני שותל גם שפע עקיצות כלפי עצמו וכלפי שלל בני דמותו המאכלסים את הספר. והכל מאוד נחמד. 

יהושע רדלר, סופר עברי הכותב על עולם היידיש שלא הצליח מימיו לפרסם ספר או אפילו לסיים כתב יד, נכנס אל החיים שהשאיר מאחוריו קשיש שמת. לא סתם נכנס, אלא ממש לובש את חליפותיו של המת, קורא את מכתביו ואוכל מהקטניות שלו. וזה לא מקרי, כי רדלר מסביר: "כן, אפשר להכביר מלים ומלים על סופר שמבקש לכתוב רומן והמלאכה לא צולחת בידו... על הפרקים וקרעי העלילה שהיו בידי אומר רק זאת - שוו לנגד עיניכם ערמת בגדים: מכנסיים, חולצה... החולצה תחובה במכנסיים, הסוודר מרושל עליה... אבל בתוך כל הבגדים האלה אין איש, אין דחליל בתוכם אפילו" (עמ' 33). אבל הנה, אל תוך הבגדים הריקים האלה הוא בכל זאת נכנס, הסופר הכושל הזה, ולפעמים גם השד שלו, נחום, גם הוא נכנס אליהם. אבל זה לא ממש עוזר ליהושע רדלר, כי חליפותיו של המת אמנם כן מביאות עמן את העלילה שנקרמת לה מתוך העליבות התל אביבית, אבל לא המת, ואפילו לא השד, אינם הופכים לסופר יידיש רב-תהילה מן הסוג הנכסף. בעצם, אפילו לא לסופר עברי מן הסוג הנכסף. אולי מין מת סלב שכזה על חליפותיו ממתין להם ברחובות הסמוכים, אולי ברחוב איציק מאנגר, אבל דווקא לא בארבע ארצות. רק צרות מחכות בארבע ארצות. אשתו של רדלר עזבה אותו. נושיו רודפים אחריו. השד דורש ממנו שיתחלק במשאביו המוגבלים. זה לא שאלוהים נטש אותו, אלוהים אפילו לא מוזכר כאופציה. החיים דוחפים את יהושע רדלר למקומות שסופרים יהודיים מוסריים מקווים להמנע מהם. תל אביב שלו נעלמת לו כל הזמן, מהבהבת הבלחים של השוחט היהודי בכפר באירופה של המאה ה- 19, יורד עליה כל השלג של ורשה מתחילת המאה, ציורי שאגאל מתממשים בה ומתערבבת בה ניו-יורק של מלמוד, של קווליר וקליי, של תולדות האהבה של קראוס ולפעמים גם חשש לאיזה רמז אמריקני זול יותר, כמו מועדון קרב. וזה חשוב, כי נדמה שכל היידיש הזאת איכשהו לא הייתה מגיעה דווקא עכשיו לסצנה הספרותית של תל אביב המודרנית אלמלא הייתה עולה בזמנו על ספינה לניו-יורק, להציל את נפשה ואת זיק ההומור שלה. נדמה לי שאם הייתה היידיש עוגנת רק לחופי תל אביב, הייתה בוודאי מתייבשת ומתה לגמרי, בלי שום סיכוי שתקום לתחייה בתל אביב של היום כמו איזה נחום (תקום). ובאמת, הקוראת הזאת סבורה שהסופרים היהודים האמריקאיים, הישנים והחדשים, הם שהצליחו לשים חותמת אופנתית על תחיית היידיש הנוכחית בישראל, וחרמוני חב להם הרבה מאוד. כמו שאומר בצלאל, פרח סופרים (שיהושע רדלר מאשים בהזנחת מקצועית שהובילה לרדיפתו של יהושע בידי המשטרה): "יידיש זה עכשיו חומר חזק. בשנה שעברה ערבית הייתה במודה, ועכשיו יידיש" (עמ' 222). אכן. 

החילוניות הייידישסטית של חרמוני מסתדרת מצוין בתל אביב, אפילו אם היא שזורה בעל-טבעי ובשדים יצריים שקוראים להם נחום. חרמוני אולי חב הרבה לסופרים שהחיו את תהילת היידיש בספרות העכשווית באמריקה, ויהושע רדלר אולי חב הרבה לסופרי היידיש של פעם, אבל בסופו של דבר מי שחי על חשבון הזולת הוא דווקא הנחום הזה. מעכשיו כולנו נחשוד בכל הנחומים שמתהלכים בינינו בצפון דיזנגוף, ובמיוחד בשובבים שבהם. אולי הם בכלל שדים דוברי יידיש שמנסים לחיות על גבם של הסופרים העבריים שמגרדים פה את פרנסתם בין הנושים.    

מרחוב ארבע ארצות אפשר לרדת לארלוזורוב, לקחת אוטובוס ולהגיע צ'יק צ'ק לדגם ועד ארבע הארצות בבית התפוצות. 

מתן חרמוני / ארבע ארצות

שירה טובה, רצח נחמד

למה זה כל כך כיף לקרוא על רצח שמתרחש בסביבה הקבועה שלי כבר מעל לעשר שנים? אני לא יודעת, אבל זה באמת כיף. רק עכשיו קראתי את ספרה המפורסם של בתיה גור, מוות בחוג לספרות, ופשוט נהניתי באופן מטריד. זו תעלומה בלשית על רצח כפול שמתרחש בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, אי שם בשנות השמונים. הנרצחים הם דוקטורנט ופרופסור סלב, והיצרים בחוג לספרות רוחשים - כבוד, קרדיט, בגידות, וגם סתם תהיות כלליות לגבי משמעות החיים. ובאמת, לא רק תעלומות בלשיות זוכות לפתרון בספר. על הדרך קיבלתי גם פתרון לתעלומות אלמותיות באמת: למה כותבים מבריקים לא תמיד מסוגלים לשפוט את ערך יצירתם הם, ומהי שירה טובה. את התשובות מציעה דמותו האבהית של פרופ' קליין, בעודו קוצץ סלט ומטגן לבלש חביתה בביתו הנעים ברחביה. מיכאל אוחיון, הבלש, ונדמה לי שגם הסופרת - ממש נמסו כאן, ובלי ספק - גם אני.

"מה זה שייך? היא מוכשרת למחקר, אבל איננה מוכשרת ליצירה. אלה שני תחומים שונים"..."התכוונתי... איך יתכן שהיא עצמה לא ראתה עד כמה הם גרועים, השירים." קליין הנהן וחייך. "אין לזה כל קשר לכשרון," פסק, "אדם איננו יכול לדעת מה ערכם של הדברים שהוא יוצר אלא בפרספקטיבה, במבט לאחור, לפעמים... היוצר שקוע ביצירותו, מדבר מנהמת לבו... דרוש מרחק מסוים כדי להעריך את יצירתך שלך" (עמוד 178).

ואחר כך:

"שיר טוב מאפשר לקורא לחוות חוויה של גילוי ופענוח משמעויות סמויות, ההולכות ומתבהרות ככל שהוא מעמיק בקריאה....הדבר הראשון הוא מה שמכונה סימבוליזציה, כלומר שימוש במושג או בתמונה ש'חותכים', או 'משיקים', או 'מקפלים' בתוכם מושג אחר או תמונה אחרת...וישנו עוד מרכיב... קונדנסציה, כלומר עיבוי. יצירה גדולה באמת יכולה להכיל בתוך מושג אחד מושגים אחדים, או חוויות אחדות, אוניברסליות. לאה גולדברג אמרה ששיר הוא 'ביטוי צפוף'...הסימבוליזציה והקונדנסציה מאפשרות הפשטה ופתיחות לתחומים אחרים... הדבר השלישי שתמצא ביסוד כל יצירת-אמנות טובה הוא מה שנקרא התקה, העברת רגש מתחום אחד לתחום אחר. כך מצליח אמן ליצור הכללה... והיא המעניקה לחוויה של הדובר בשיר ממדים קולוסליים" (עמודים 183-184).

מה אומר, גם לי וגם לבלש זה עזר.

ולמרות כל זה, בסיום הקריאה, אחרי שהכל נפתר והסתיים, בכל זאת נותרתי עם תחושה לא נוחה. לא, אף חוט בעלילה לא נותר פרום, אלא שהיה איזה אנכרוניזם קטן שנשמע לי, הקוראת בשנות האלפיים, פשוט לא אמין בצורה מחפירה. לא העדר הטלפונים הסלולריים ולא העדרו של האינטרנט, שבלי ספק היו עוזרים למנוע כמה משברים בחיי הדמויות המסכנות, לא הם; עניין אחר הדליק נורות אדומות. איך יכול להיות שמוקצות שתי מזכירות במשרה מלאה לחוג א-ח-ד במדעי הרוח? משהו היה שם מוזר מאוד, באקדמיה של שנות השמונים.

מוות בחוג לספרות / בתיה גור  

רשימת פרסי פרוזה עברית

הנה רשימה שאספתי, חברה לרשימת פרסי השירה בעברית, שמרכזת את פרסי הפרוזה שאני מכירה. תמיד שווה לנסות. כמו בפרסי השירה, גם כאן יש פרסים מיוחדים לתמיכה בהוצאה לאור. מוזמנים לשלוח לי עדכונים ותיקונים.

שם הפרס	מטעם	דרישות	מועד הגשה
ספיר (מפעל הפיס)	מפעל הפיס	ספר ביכורים או הספר הטוב ביותר (ההוצאות מגישות)	יוני
הרי הרשון	האוניברסיטה העברית	לתלמידי האוני'	אפריל
סמיט	כתב העת מקף	קובץ סיפורים או רומן בן לפחות 35,000 מלה, כותבים שטרם פרסמו ספר פרוזה
תחרות הסיפור הקצר של הארץ	עיתון הארץ
פרס ברנשטיין	קרן ברנשטיין (מו"לים)	2014 – השנה ינתן על רומן (שפורסם או ככתב יד) ומחזה	ינואר
פרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול (זה כנראה פרס ראש הממשלה?)	משרד התרבות והספורט	סופרים שכבר פרסמו לפחות שני ספרים (שירה, סיפורת, מחזאות, מסה, ביקורת ועריכה ספרותית)
פרס חדש של חוק הספרים	?	קטגוריית פרוזה
פרס אס"י (איגוד סופרי ישראל) לחברי איגוד הסופרים	איגוד סופרי ישראל	חברי האיגוד
פרס טשרניחובסקי לתרגום	עיריית תל אביב	בעיקר לתרגום ספרות מופת משפות עתיקות במקורן, ספרים שפורסמו עד לפני שנתיים
פרס ביאליק	עיריית תל אביב	ספרים שפורסמו עד לפני שנתיים לפי התאריך העברי. ספרות יפה, בעיקר פרוזה, כולל שירה
פרס ברנר	אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל	מדי פעם יש קטגוריית פרוזה	מרץ
פרס קוגל	עיריית חולון	ספר פרוזה שיצא עד לפני שנתיים, הסופרים או ההוצאה מגישים	מאי
פרס רמת גן לספרות	עיריית רמת גן	גם פרוזה וגם שירה, אולי (?) יש גם קטגוריית ביכורים	נובמבר
פרס הנשיא לספרות	נשיא המדינה בשיתוף האוניברסיטה העברית	ספר בחמש השנים האחרונות
פרס ירושלים לפרוזה על שם ש"י עגנון	עיריית ירושלים
פרס ירושלים לספרות יפה על שם זבולון המר	עיריית ירושלים	פרס לירושלמים בלבד, על ספרים שטרם פורסמו
פרס על שם ש' שלום	עיריית חיפה	לעידוד היצירה של משוררים וסופרים ישראלים
קרן יצחק לייב גולדברג לתרבות ולספרות	הקרן הקיימת לישראל	עידוד בהוצאת ספרים, פרס ליצירה ספרותית שנתפרסמה	?
קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות	קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות	תמיכה בהוצאה לאור של ספרים בתחום הסיפורת והשירה, לתל אביביים (צריך כבר שיהיה בית הוצאה שהסכים)	לאורך השנה
פרס ע"ש שלמה טנאי לעידוד פרסום היצירה ליצירה ספרותית	אקו"ם	לחברי אקו"ם בלבד, מועמדות אחת בכל קטגוריה מדי שנה	ספטמבר?
פרס ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום הסיפורת	אקו"ם	לחברי אקו"ם בלבד, מועמדות אחת בכל קטגוריה מדי שנה	ספטמבר?
פרס זאב לספרות ילדים ונוער	האגודה למען החייל, בית אריאלה ומשרד החינוך
פרס גפן	האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה	ספרי וסיפורי המדע הבדיוני הטובים ביותר
תכנית פרדס	הספרייה הלאומית	מלגה קבועה לסופרים שפרסמו ספר פרוזה ראשון, בתמורה ליומיים עבודה בספרייה הלאומית
חדר משלך – סטודיו לכתיבה	עיריית תל אביב-יפו	שלושה מחברים מקבלים חדר עבודה בספריית מגדל שלום לשלושה חודשים (לצורך כתיבת יצירה ספציפית)

ועוד כמה עדכונים:
תכנית פרדס - מלגת כתיבה בספרייה הלאומית
פרס מכללת ספיר לכתיבה צעירה (עד גיל 30)

פרס עידוד היצירה הספרותית בין מדענים (מכון ויצמן, ע"ש עפר לידר)
חדר כתיבה במגדל שלום
פרס חדש של משרד התרבות בעקבות חוק הספרים

רשימת פרסי שירה עברית

אני משתתפת השנה במסלול השירה של הליקון, ולומדת הרבה מאוד. השבוע יצא לנו לדבר על פרסים ותחרויות שירה, וניכר שאפילו שיש בינינו בקורס משוררים רציניים ופעילים ביותר, עדיין יש המון בילבול לגבי הבמות לפרסום שירה וגם לגבי התחרויות והפרסים שאפשר לנסות ולגשת אליהם. אין מה לומר, זה חשוב. לא רק בגלל הסיכוי לקבל תמיכה כספית בעד השירה, ובפרט תמיכה בפרסום ספר שירה בעידן שבו רבות מן ההוצאות דורשות מן המשוררים השתתפות עצמית במימון, אלא גם בגלל העידוד הסמלי, הנחוץ כל כך. אז הכנתי רשימה שמנסה לרכז את פרסי השירה הפעילים, וחשבתי שכדאי לשתף אותה כאן בבלוג. מוזמנים לשלוח לי תוספות ותיקונים. לכל הפרוזאים שבינינו, ראו כאן גם רשימה של פרסי פרוזה.

שם הפרס	מטעם	דרישות	מועד הגשה
יהודה עמיחי	עיריית ירושלים	ספר שירה בשלוש השנים האחרונות	ינואר
רחל נגב	האוניברסיטה העברית	לתלמידי האוני'	אפריל
ביכורי שירה – פיצ'י יהורם בן מאיר		ספר שירה ראשון יצא בשנתיים האחרונות או עומד לצאת לאור	פברואר
פרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול	משרד התרבות והספורט	סופרים שכבר פרסמו לפחות שני ספרים (שירה, סיפורת, מחזאות, מסה, ביקורת ועריכה ספרותית)
פרס חדש של חוק הספרים		קטגוריית שירה
פרס ביאליק	עיריית תל אביב	ספרים שפורסמו עד לפני שנתיים לפי התאריך העברי. ספרות יפה, בעיקר פרוזה, כולל שירה	לא הצלחתי לברר
פרס לאה גולדברג	הספרייה הלאומית	שירה וספרות ילדים ונוער (בעבר היה גם לפרוזה), פורסם עד לפני שלוש שנים, הגשה דרך ההוצאה
פרס ברנר	אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל	מדי פעם יש קטגוריית פרוזה, ויש גם קטגוריית שירה, לספר שירה שהופיע בשלוש השנים האחרונות, או לספר פרוזה בשנה האחרונה, סופרים או ההוצאות מגישים	מרץ
פרס רמת גן לספרות	עיריית רמת גן	גם פרוזה וגם שירה	נובמבר
פרס הרפז	אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל	ספר שירה שיצא בשלוש השנים האחרונות, לא לספר ביכורים	יוני
פרס אליעזר שרייבמן	אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל	למשורר צעיר על ספר שירה ראשון	מרץ
פרס השירה ע"ש פסח מיילין למשוררים בתחילת דרכם	איגוד כללי של סופרים בישראל	ספר שירה ראשון	יולי
פרס טבע לשירה	חברת טבע	משורר בתחילת דרכו בפסטיבל מטולה
פרס הליקון על שם רמי דיצני		משורר בתחילת דרכו בפסטיבל שער
פרס מתנאל למשורר יהודי		משורר יהודי מבטיח בפסטיבל כיסופים
פרס ירושלים לשירה על-שם אורי צבי גרינברג	עיריית ירושלים
פרס על שם ש' שלום	עיריית חיפה	לעידוד היצירה של משוררים וסופרים ישראלים
פרס להוצאת ספרי ביכורים לאור	המדור לספרות במועצה הישראלית לתרבות ולאמנות (משרד התרבות)	לספר ראשון (שירה או פרוזה, אבל רק אם זה סופר שלא פרסם קודם באף קטגוריה); הפרס מממן חלקית הוצאה לאור; ספר שראה אור בשנה הנוכחית או שקיבל חוזה לפרסום השנה; הוצאת הספרים מגישה מועמדות
קרן יצחק לייב גולדברג לתרבות ולספרות	הקרן הקיימת לישראל	עידוד בהוצאת ספרים, פרס ליצירה ספרותית שנתפרסמה
קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות	קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות	תמיכה בהוצאה לאור של ספרים בתחום הסיפורת והשירה, לתל אביביים (צריך שכבר יהיה בית הוצאה שהסכים)	לאורך השנה
פרס ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה	אקו"ם	לחברי אקו"ם בלבד, מועמדות אחת בכל קטגוריה מדי שנה	ספטמבר?
פרס מפעל הפיס לאמנויות ע"ש לנדאו	מפעל הפיס	על מפעל עבודות של משורר או על הישגים של משורר

ועוד כמה תוספות:
פרס עידוד היצירה הספרותית בין מדענים (מכון ויצמן, ע"ש עפר לידר)
פרס חדש של משרד התרבות בעקבות חוק הספרים