אולפן גרמנית בגן עדן

זה גן העדן, אומרת המארחת שלי. אנחנו יושבות לקפה בגינתה הקטנה בלב שכונה סגורה בעיר גראץ, השנייה בגודלה באוסטריה. מספר תושביה בערך כמספר תושבי חיפה. היא מתכוונת לומר שזה המקום שאליו מגיעים מארצות אחרות כדי לבנות חיים נוחים ולמצוא שלווה. המשפט נאמר בהקשר לביקור שחזרנו ממנו זה עתה, בבית ידיד המשפחה המצרי, שאירח אותנו לארוחת צהריים. שאלתי אותה אם לא הפריע לו לגלות שהסטודנטית הזרה המתארחת אצלם מגיעה מישראל. היא מבטיחה לי שלא. בעיני הוא נראה מהוסס. הוא הגיע לאוסטריה לפני יותר משלושים וחמש שנה, היא אומרת. הוא כבר לא מצרי, הוא אוסטרי. ואין לו משפחה במצרים? אני שואלת. יש לו, היא מרצינה. הם רוצים לבוא לכאן, אליו, אבל החוק לא מאפשר להם. הם ניסו גם לעבור לאחיו שבקנדה. אבל הם תקועים במצרים. הוא דואג להם מאוד. אני מהנהנת בהבנה. לכן היא מסכמת: כאן גן העדן.

הגינה הקטנה קרובה לאחד משני האגמים הפרטיים שבמתחם. שטים בהם ברווזים. מסביבנו שומרים כלבה, חתול וצב מחמד. ילדי השכנים מברכים לשלום. זהו יקום ביתי קטן שמגלם את האווירה הרב-תרבותית שבגראץ, אותה "מולטי-קולטי" שכולם מתגאים בה כאן או מתלוננים עליה בסתר.

בגראץ אני נמצאת כדי ללמוד גרמנית בבית ספר במרכז העיר. בכתתנו יש תמהיל מוזר של מולטי-קולטי: סטודנטים מרחבי אירופה שמשפחותיהם מימנו להם קורס קיץ חוויתי, תלמידים מן האוניברסיטה העברית ומהגרים שהגיעו לאוסטריה ממדינות חלשות באיחוד האירופי או ממקומות רחוקים בהרבה. כולנו לומדים ביחד כיצד להציג את עצמנו בגרמנית ולנקוב בשמם של חפצים. בין חברותיי הסטודנטיות נמנות מוניקה האיטלקיה, שהוריה עובדים בארמני, מרטינה הפולניה המבלה את הקיץ עם בני-דודיה שלומדים מוסיקה בגראץ, ופאולה, המתמטיקאית הרומניה, הישנה אצל אמה העובדת כאן. כולן מבקשות להשתלב בעתיד בעולם העסקים ומקוות שהגרמנית תהיה להן לנכס, וכל אחת מהן שוקלת לעבור לאוסטריה לתקופה או  לצמיתות בחיפוש אחר חיים נוחים יותר. בכתה יש גם שני ילדי מהגרים בני שלוש-עשרה, מרומניה ומסרביה. בתום הקיץ הם יתחילו ללמוד בבית הספר כאן בגראץ, בשפה הגרמנית שאותה הם עדיין לא דוברים. אחת מהם נוגעת ללבי מאוד. היא משתדלת לזייף גם כשאינה מבינה את הנאמר לה, תמימה וצעירה מכדי להבין שרמאותה ניכרת. יש גם שני סינים משנחאי שגרים כבר שנים בגראץ ועדיין אינם דוברים את השפה. אין שום קשר ביניהם, והם מייצגים שני קצוות של קליטה: האחת הייתה דוגמנית וכעת היא אשת עסקים מצליחה שמייבאת לאוסטריה סחורות מסין, והשני הוא אב לשניים המציג את עצמו כמהנדס אך בינתיים מתפרנס כטבח. דעתי נתונה באופן מיוחד לזוג פליטים מבוגר מסוריה. בהפסקות אנחנו מחליפים שלום מהוסס וחיוכים. נדמה לי ששני הצדדים מבקשים לשדר פתיחות, אבל לא מצליח להתפתח בינינו קשר של ממש. הם מתפרנסים כאן בדוחק, באים לסירוגין ואין להם זמן להכין שיעורי בית. ילדתם אינה באה עמם לשיעורים. העול שרובץ עליהם ברור. אני מנסה לשאול את האשה על משפחתם בסוריה ואין לנו מלים. באחד הימים אני רואה אותה מדברת עם המורה ובוכה, ואחר כך, עם התרבות הדיווחים על תקיפה של נשק כימי בסוריה, הם מפסיקים להגיע.

אווירת ההגירה מדבקת, אבל אני מסבירה לחברותיי החדשות שאני לא חושבת שאוכל לבנות כאן את חיי, כי אני חוששת מאנטישמיות. בתגובה הן מציעות לי לגור בערים גדולות בלבד, כי שם יש אנשים מודרניים. כפרים קטנים, הן מסכימות, אכן לא מומלצים לי. אחר כך אני הולכת עם חברה ישראלית לשוק הפשפשים. באחד הדוכנים מוכרים גלויות ישנות של היטלר לצד סכו"ם כסףעתיק. אני מבקשת רשות לצלם והמוכרת מאשרת בשעמום.

חברתי הפולניה מספרת לי שבין חבריה נהוג להתבדח על יהודים, אבל היא באופן אישי יודעת היכן עובר הגבול. חבריה לא תמיד יודעים. היא גם מספרת לי סיפור שמצחיק אותה מאוד, מין מעשיה מפורסמת שהיא מכירה על היהודי היחיד שמותר היה לו להסתובב חופשי בורשה במלחמת העולם השנייה: יצרן נקניקים. כל משפחתו כבר לא הייתה, אבל אותו השאירו. בגלל הנקניקים. היא אינה מבינה מה היא בעצם אומרת לי. בסופו של דבר היא מתוודה שבורשה היא יוצאת עם פוליטיקאי אולטרא-שמרן בעל עמדות קיצוניות נגד מיעוטים. מה שמלהיב אותה במיוחד בקשר ביניהם הוא הלהט האינטלקטואלי. מורתי האהובה לגרמנית גם היא מספרת לי בדיחת שואה. היא מדברת על תלמיד אחר מן האוניברסיטה העברית שחיפש אוכל כשר בגראץ ולא צלח, ושואלת אותי בקריצה של הומור שחור: הוא לא מכיר את ההיסטוריה? לא השארנו כאן אף אחד שיכין אוכל כשר.

ובכל זאת, אשמה אינה שקולה לאשמה, ואשמה אחת אינה מוחלת על אשמה אחרת. באווירת המולטי-קולטי בגראץ הישראליות אינה נחשבת לזהות אקזוטית או חביבה. נדמה לי שאמירת מקום מוצאי מרימה איזה צל על פניהם של בני שיחי. לא תמיד, אבל לא מעט. ישראל אשמה כאן, ואני, השמאלנית התל-אביבית, הנקייה כל כך בעיניי שלי, נדהמת שוב ושוב מן התפקיד שאליו אני מלוהקת. האם הם לא רואים שיש בינינו, האשמים, הבדלים? אני מתקוממת ומקבלת על עצמי את התפקיד לסירוגין, מבולבלת ולא עקבית. הזוג הסורי יכול היה לעזור לי לאשש מחדש את הדברים המתערערים כאן, לשחק לידיי כהוכחה לאמת הבלתי-אמצעית של הקשר האנושי הישיר ולהסכים איתי שאני אכן אדם נחמד וטוב. אבל דעתם אינה פנויה כעת לחיפוש העצמי שלי. רק לי לבדי יש עוד כמה ימי פנאי להרהר בדברים הגדולים, עד שהמלחמה תפרוץ בביתי שוב. 

מה שאני ממש לא מבינה, אומרת לי חברתי הפולניה לבסוף, זה למה בחרתם להקים את המדינה שלכם דווקא בישראל. זאת בחירה ממש אידיוטית. אתם מוקפים במדינות שרוצות להרוג אתכם. נקודה זעירה על המפה, ומסביב רק אויבים. זה מטומטם. הייתם בוחרים אפילו באוגנדה, היה יותר טוב. אני מסתכלת עליה בחוסר אמון ומנסה להבין האם אוגנדה היא בעצם התייחסות היסטורית מתוחכמת להפליא. נראה שלא.